ממעקים

אתמול בשבת בין הערביים הלכתי לבקר את החבר בבית חולים. הוא סבל מאד. ישבתי לדבר קצת עם אישתו על-ידו. היא סיפרה לי שלקחו את הילדים שלהם לבקר בפרק נחשים וכשחזרו התעניינה אצל הבן הקטן (בן שלוש וחצי) איך היה? והאם הוא פחד? והוא ענה לה לא, אמא, אני לא פחדתי כי אין להם רגליים ואין להם ידיים אז הם לא יכולים לברוח ולא פחדתי.

הסיפור חדר אלי חד וחלק וכל הדרך האיטית הביתה הרהרתי בו, הפכתי אותו, לחצתי עליו, ולא הצלחתי להבין מדוע. את הקשר עם המוות ניסיתי לדחות בכל כוחי. 

אולי זה סיפור החיים שלנו בעידן הידע. אמנם (עודף) הידע העומד לרשותנו עוזר לנו להתגונן מפני סכנות, כמו סרטן למשל (ובתרגום לסיפור של הילד —  הידיעה של המבוגרים שאין צורך ברגליים ובידיים על-מנת להיות מסוכן אכן נועד ועשוי להגן עלינו מפני נחשים למיניהם). אולם נראה לי כי בסופו של יום זה מתקזז. שהרי עצם (עודף) הידע גם יוצר אצלנו פחדים, והפחדים עצמם ממיתים אותנו. הנה נפער בי עוד חור באורך עומקם. לכל הפחות הם מוציאים מאיתנו הרבה מן ההנאה והטעם הטוב לחיים.

לא שהתובנה הזאת ממש עוזרת לי במשהו. אולי להיות קצת פחות נוירוטית….

בבוקר הלכתי לכנס על משפט והיסטוריה ביד יצחק בן צבי. הפנל עסק בנשים וזכויותיהן. איזה כיף. להישען אחורה ולנסות להתרכז לשמוע וללמוד על נושאים שמעניינים אותי ולעקוב אחרי השינויים ביחס של החוקרים אליהם ואף להתווכח קצת על נפקותם לימינו אנו. רק בסוף המושב בדקתי הודעות וביניהן מודעת האבל של דני.

כמה זמן יישאר איתי המבט האחרון שלו לפני שנפרדתי ממנו? הנה אני עוברת על זה שוב: מסרתי לו אהבה מבעלי, והוא ראה אותי והנהן בעיניו וחייכתי אליו חיוך רזה עצוב ויצאתי. והמוות נדמה לי נשלחה לו בדקה בדיוק בה נגמר כוחו. מתנה.

דני גזיאל – יהיה זכרו ברוך.