יומולדת שמח

כמנהגנו תיכננו ביקור בים ביום העצמאות אלא שהשנה לא רציתי ללכת. מה אני אעשה שם אמרתי עם תינוק זוחל? אשב בצל כמו מלכת דבורה שמנה, משתדלת למנוע ממנו לאכול חול, נותנת פקודות, ונכנסת לדיכאון כשהילדים נשרפים. אבל הם ענו שהם לא נוסעים בלעדי ולא רציתי למנוע מהם לנסוע אז נסעתי. בים מצאנו סככה פנויה וישבתי מתחתה כמו מלכת דבורה שמנה, משתדלת — ללא הצלחה רבה — למנוע מן הקטן לאכול חול, נותנת פקודות, וכרגע בדיכאון עמוק על כך ששוב לא מנעתי מילדיי להישרף. אני אמא גרועה.

הלכנו לים בין תל אביב ליפו. עברית בקושי שמענו. רק פה ושם נכנס אמא, אבא, והליקופטר אל תוך האמהרית, הספרדית, הערבית, הרוסית ועוד כמה. ההרגשה היתה נוחה. מרוב שונות נמחקה הזרות, של כולנו. המציל הודיע ברמקול כי ילדה בת חמש הלכה לאיבוד … כולם להסתכל מסביבכם אם אתם רואים אותה … אאאאה הנה היא …. נו, בסדר, לא נורא, קורה, שתי מים. שאלה אם דיבר אל הבת או אל האמא.

כשאני הייתי ילדה היינו נוסעים לים רק בחופש הגדול. היינו צריכים לנסוע כשמונה שעות באוטו של אבא שלי כדי להגיע לשם (מיוהנסבורג עד לדרבן). העברנו את הזמן בריבים, אכילה, ומשחקי מחשבה וקצת רדיו שאבא שלי אהב לשמוע (מן רגעי קסם כאלה — אוף אבא).

החופים חולקו לפי צבע הגוף. לשחורים התירו לבלות בחופים של לבנים רק אם הם ניקו שם או שמרו על ילדים לבנים. בשנים המוקדמות הנני השחורה שלנו הייתה נוסעת איתנו לים אבל כשגדלנו כבר התחלנו לנסוע לבד. כשעה קלה לפני החזרה ליוהנסבורג, כמו רוב המשפחות מפנים הארץ, היינו יורדים לים עם בקבוקי פלסטיק ריקים, מכניסים להם שכבה של חול ואחר-כך ממלאים אותם בים – בשביל הנני. הסברה היתה כי השחורים אוהבים לשתות מי-ים, ככל הנראה מסיבות בריאותיות. אבל אף פעם לא ראיתי את זה במו עיניי. פתאום אני תוהה אם כל הדבר הזה נועד דווקא לסייע לנו – להקל על הפרידה מן הים. היום, בכל אופן, נורא התחשק לי לקחת שלוק ממנו איתנו חזרה לירושלים.