בננות - בלוגים / / סיפור שמאד לא רציתי לספר
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

סיפור שמאד לא רציתי לספר

 

היוה היה ילד ערבי מעורר רחמים. הייתי רואה אותו מסתובב בין הבתים ובין הפחים בשכונות היהודיות של העיר, ישן על כתפי אביו – ראש על ראש – או בעגלת תינוק קטנה למימדיו. אחר-כך ראיתי אותו הולך ברגל, מהר אפילו, מוביל ביד אחת סבא שלו העיוור. לפעמים הוא היה דופק על דלתות הבתים וכשבא אלנו הוא לא היה יוצא בלי משהו, זוג נעליים, תיק, שוקו ולחמנייה, שקית אבקת כבישה ובננה. פתאום הוא גבה וגדל ואם אני לבד בבית ושומעת אותו בא אני עושה בשקט עד שהוא הולך. אני לא גאה בעצמי. אני פשוט מפחדת.

 

11 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין

    חשוב לספר וזה מסממני המצב העצוב שלנו.
    מאוד מעריכה את הכנות שלך.

  2. מירי פליישר

    אומי יקרה. הנחמה היחידה ואני תמיד מחפשת אחת כזו שבחברה הערבית נשים שהן לבדן גם לא פותחות דלת לגבר.
    אבל זה בהחלט לא מנחם.

    • תודה מירי. אני בהחלט חושבת שהעניין המגדרי פה הוא אולי העיקרי — אם הנער היה יהודי אני מניחה שגם אז לא הייתי פותחת לו את הדלת כשאני לבדי. אבל זאת רק הנחה, לכן הייתי חייבת להודות בכל העובדות, עם כל הבושה שלי. אוי.

  3. בושה שיש להתגאות בה!

  4. אני מסכימה עם מירי. כאשר אני בגפי אינני פותחת את הדלת. ספורך המעניין והעצוב הוא המראה של החברה כולה.

  5. רונית בר-לביא

    זה די טבעי ומובן.

    שימח אותי מה שכתבת באמצע, על המתנות הקטנות שהיה מקבל מכם כילד קטן יותר.

    נעים להיתקל בטוב לב.

  6. איריס אליה

    אבל שמחה מאד שסיפרת. אומי יקרה. ואיכשהו אני לא מרגישה שהפחד נובע מהיותו ערבי. אלא מהמטמורפוזה שעבר לנגד עינייך. לא יודעת. ככה זה מרגיש לי. שוב תודה שסיפרת.

  7. יעל ישראל

    קורע לב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר