לו הייתי פצצה

פעם בבלוגריה הזאת התנהל ויכוח (חביבי ביותר) בשאלה ירושלים מול תל אביב. אין צורך לומר שהחתומה מטה אוהדת נלהבת של העיר הקדושה אולם ביומיים האחרונים הייתי מוכרת את נפשי רק כדי להיות בשפלה. כן כן בואו של בוש הבן הפך את החיים כאן לבלתי נסבלים במקרה הטוב. ובנסיבות אלה מצאתי את עצמי עושה את דרכי אל בית הורי — ברגל.

כל הדרך לשם נתקלתי בגברים גברים (מלשון גבר גבר) לבושים שחור עם רוביהם טעונים. תהיתי אם יתנו לי לעבור. ולאחר שלא שמו עלי, חשבתי על איך אני עצמי יכולתי להיות פצצה ואיך לא גילו אותי. וגם כשכבר עברתי אותם פחדתי שאקבל בטעות כדור בגב כמו ההוא בסב-וויי האנגלי כמה ימים אחרי הפיגוע שם.

לאחר זמן מה הגעתי אל הצומת שלא תראו אותה בלי המוני רכבים מחכים בתורים בלי סבלנות וגונבים רמזורים אדומים. היה ריק. רק הדגלים של ישראל ושל ארה"ב התנופפו אי שם למעלה. למטה עוד גברים מזוינים בשחור. מסביב, בקבוצות קטנות או לבד, עמדו אנשים, אזרחים מן השורה. כולם חיכו. היה שקט מאד. דומייה אפילו. היה גם משהו מושך במעמד הזה.

נזכרתי בסיפור מדע בדיוני שקראתי מזמן על השאיפות של קבוצת שודדים להשיג שרשרת חרוזים קסומה שעם לבושה היה העולם כולו עוצר-קופא. הכוונה היתה לבצע אז השוד הגדול בהיסטוריה. בסופו של דבר, השרשרת אכן הושגה, אך בעוד אחד הדמויות סוגר אותה מסביב לצווארו נאמר לו שאמנם כל העולם ייעצר מעתה, אולם ברגע שיוריד את השרשרת, כולו ייחרב.

למרות ההיגיון שאמר לי להיכנס פנימה מצאתי את עצמי עומדת שם ומצפה עם כולם. והנה עת עת הגיעו, האורות באדום וכחול, הזוגות השחורים על האופנועים, ורכב אחר רכב אחר רכב. ספרתי עד ארבעים מרוב שלא היה משהו אחר לעשות. אחד אחד הם עברו לצד השני של הצומת ונעלמו שם.

ופתאום, כאילו מישהו הוריד את השרשרת והתבדה, המשיך העולם לנהוג כמנהגו.

בשבילי היה באירוע משהו כמו closure. מוזר.