אמרתי שמתאים לי תמרור העצור השבועי המכריח אותי לנתק את המחשב וכו' בעל כורחי לפני כניסת השבת. אבל שתבינו – ותרגישו חופשיים להניח שהסיבה לכך נעוצה ברמת הרוחניות שלי או העדרה – שבכל הקשור למחשבות טורדניות, עדיין לא למדתי איך לכבות אותן לקראת בואו ולאורכו של יום המנוחה והשמחה וכן גם לאחר מכן. בעת הזאת מדובר בגילוי דעות של כמה וכמה אנשים הדרים בקרבנו, אנשים שרואים במקום עצים, לכלוך וילדים, רעש. (ובעיניי, הכרחי הוא הקשר בין הדברים, דהיינו, בין שנאת הטבע ושנאת הבריות.) אני יודעת, ככה אומרים לי, הדבר לא צריך לפגוע באדם כה עמוק: ככה הם פני האנשים ויאדה יאדה ויאללה תתגברי ותצאי מזה. ובכל זאת, דיכאון!
http://www.youtube.com/watch?v=XjdVOfnYkyA
מקסים
העברתי הלאה
מחשבות טורדניות? – אוי ואבוי.
החיים קצרים מדי בשביל זה , ועוד בשבת!
לצערי אני יכולה לספר לך שכשרתתי בצבא הייתי בקשר עם מנהלי בתי ספר שדה שכל תפקידם לשמור על הטבע.
חלקם היו האנשים הכי אנטיפטים ושונאי האנושות שפגשתי…
מיכל, את צודקת כמובן! הדיכאון רק גובר!
אם את יכולה לקרוא זה תמיד מגרש מחשבות טורדניות.
בשבת אני מעדיפה באופן מוחלט את ארון הספרים היהודי.
מקווה שהילדים יאשרו לך:)
אומי, הקליפ מהמם, תודה 🙂
אגב, חלק מהכיתובים לקוחים מד"ר סוס, מספרו "הלורקס", פעם תרגמתי אותו לעברית, באופן פרטי, חבל שלא הוצאתי אז.
והיום כבר א"א?
כשהילדות היו קטנות תמיד הייתי שואלת מי המציא את הביטוי הזה "שבת שלום" – כל השבת הן היו רבות. וגיסתי – אם לחמשה – התלוננה שדוקא בשבת הם קמים מוקדם מהרגיל ומלאים עוז ועזוז.
ועכשיו אני מתפללת שיביאו לי נכדים שיעשו לי קצת רעש בבית.
אמן!
כן, צריך לקחת את הילדים החוצה, אל הטבע, לגרום שהם יאהבו אותו ולא יהפכו למבוגרים הורסים.
קשה לכבות את המחשב שבראש, אצלי רק לפעמים בלילה אפשר, ובשעות מועטות בטבע