הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היה זה בוקר שבת, "בתים מבפנים" בירושלים, והנה אני, מפה ביד, עושה את דרכי בין החומות המלוכלכות של מרכז העיר. היעד: רחוב הנביאים. ללא ספק, מדובר באחד המגעילים – צפוף, מטונף, אווירו מזוהם. בקצה הצפונית, אני מאתרת את מספר הבית ולידו דלת עץ ירקרק ישנה. דוחפת קצת פנימה והנה חצר נעים, מלא באנשים, ואיש אחד עומד ומתאר בעברית רהוטה במבטא אמריקאית כבדה את השימוש הנוכחי בבניין.
"אני עיתונאי, נוצרי, אמריקאי והכל התחיל כאשר חזרתי בתשובה", הוא אומר. הקהל חילוני באופן מובהק ואני מרגישה רחשי אי-נוחות. אלה מתפוגגים לרוב כשמתברר שהאדם נשאר נוצרי הדוק, אבל הוא בשלו, מרעיף שבחים עלינו, "העם הנבחר" (שוב, אי הנוחות – אוי, אדוני, לו ידעת את האמת המרה).
אם כן, מסתבר שהדובר ענה לקריאה אלוהית לעלות לירושלים, ועם הזמן, הקים עמותה בשם "שבט אחים" והיא מקשרת בין ילדים חולי-לב במזרח התיכון לבין מרכזים רפואיים מתקדמים בישראל. העמותה מארחת את בני משפחתו של הילד במעונה שברחוב הנביאים ובכך, יחד עם הורדת התעריפים מצדם של בתי החולים, הטיפול מציל-החיים עובר מן המימד החלומי למציאות.
הילדים, בין עשרה לעשרים לחודש, באים מרחבי האזור, כעת בעיקר מעיראק וסוריה ורבים מהם מעזה. "גם בזמן המלחמה הם באו," מסביר האיש. "אמנם לעתים היה צורך להחליף מלווה אבל החיילים שלנו תמיד נותנים מעבר לילד שבסכנת חיים." (שוב רחשי אי נוחות עולים מן הקהל. איפה גדעון לוי כשצריכים אותו?) עד שפתאום הבנתי: האמת של גדעון לוי במקומה מונחת, היא לא האמת היחידה (וגם לא הרווחת, כך אני מניחה ומתפללת).
בין הערביים התארחנו בבית נוסף, זה של האמנית השוודית, בריגיטה יואר-אילן, אף היא נולדה לא-יהודייה והתאהבה בנו. מדי שנה היא פותחת את ביתה היפהפה בימין משה המשקיף אל העיר העתיקה האחת ויחידה. המארחת הנדיבה מסבירה את יחסה האנטי-ישראלי הנוכחי של שוודיה — "תראו, שוודיה היא מדינה קטנה. יש בה מקום לדעה אחת בלבד." אוי, כמה טוב שבאתי הביתה!
אז זהו, מסתבר שלא חייבים להתייאש. הבה נזכיר לעצמנו שהצל (אזור הדמדומים?) כלל לא היה קיים לולא האור, השאלה היא איפה אתה בוחר למקד את מבטך. מאחלת לכולנו שנה מלאת אור.