הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
בעקבות הפוסט הקודם שלי, והדברים שנאמרו שם בצחוק, העירה סבינה נקודה רצינית ומחרידה ששווה פוסט בפני עצמו לכל הפחות. הנה, אם כן:
עוד הדגרה להריון: תקופה בה אינך צריכה להצדיק את קיומך.
בעקבות הפוסט הקודם שלי, והדברים שנאמרו שם בצחוק, העירה סבינה נקודה רצינית ומחרידה ששווה פוסט בפני עצמו לכל הפחות. הנה, אם כן:
עוד הדגרה להריון: תקופה בה אינך צריכה להצדיק את קיומך.
אני מסכימה כמובן אבל מרגישה שאני חייבת לומר שבתקופה זו אנחנו לא בהכרח חוות את עצמנו כ "בוף בוף מצדיקות את קיומנו"
הגדרה זו של להצדיק את קיומנו היא לרוב הגדרה שאנחנו ניתן כשאנחנו מחוץ למיקום החמים הזה – כלומר בתקופות בהן אנחנו מרגישות שעל פי התרבות סביבנו, אנחנו לא מצדיקות את קיומנו
אולי צריכות לומר שלהריון יש הגדרות מרובות והן לתויות זמן חוייה מקום ומיקום
כמובן שזה נכון אבל אני אישית בכ"ז נוטה להזדהות עם התחושות של אביטל למטה…
ודרך אגב "הדגרה" להריון זה מבריק ומאוד מדוייק….. (מלשון דגירה שזב מה שתרנגולת עושה על ביצה ואולי הזמן היחיד שתרנגולת בטבע יכולה פשוט לשבת….?)
מקסים רותפ תודה, לא ידעתי!
הוא מצחיק, זה מחריד.
זה באמת נכון, אני זוכרת שחזרתי מחו"ל בהריון צעירונת ופתאום פגשתי מורה שלי למשחק וכמובן שנבהלתי שבית צבי מאחורי ורק כרס מלפני.
אך היא חייכה.
קיומי הוצדק!
הבעיה הייתה שאחר כך שכהלכתי לאודישנים שאלו אותי: מה עשית עד כה?
ועניתי: הייתי בהריון.ילדתי!
וזה ממש לא הרשים איש.
האמיני לי.
מסקנה: הרגש פועל רק מול עובדות החיים.
זה ככה כל הזמן.
ואני בהריון תמיד מרגישה כמה אנשים נחמדים פתאם. אפילו המכוניות עוצרות לך כדי שתחצי את הכביש. זה נחמד, כמובן, שעוצרים לך. אבל בכל זאת התחושה היא שזה לא בגללך אלא בגלל הכרס ויש בזה אלמנט של דה-הומניזציה אפילו.
אומי מעניינת הטעות שלך. במקום הגדרה, כתבת הדגרה מלשון לדגור והריון הוא גם דגירה מסויימת וכשאת דוגרת בודאי שאינך צריכה להצדיק את קיומך.
אומי, בכל עולם החי זה ככה – מההדגרה ועד שהצאצאים מתבגרים ומוכנים להדגרה חדשה. ומותר האדם מן הבהמה?