הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
רותפ שאלה אותי:
מהי תשעה באב בשבילך? כל הבוקר רק חשבתי וחשבתי. בעיקר בכיוון של חיבור עם כאב של אנשים אחרים שלנו כעם. זה להצטמרר מחדש כל שנה לקרוא איכה. איך "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". פעם הייתי גם מתאמצת לבקר ביד ושם ביום הזה. מאז התדרדרתי אל תוך עצמי. אנו שוקעת באיך להעביר את הזמן ומנצלת את המנהג של ניקוי הבית לכבוד בואו של המשיח לעשיית סדר בארונות הבגדים של הילדים. דווקא הצום משמח אותי – לפחות אני עושה משהו.
איכ-אני אכתוב כל זה ניסיתי לחשוב מן הבוקר. המשכתי לחשוב גם כאשר חילקתי הערות נושכות לילדיי על כך שהעירו אותי מדי מוקדם בבוקר ואולי מפאת החיפוש אחר מקום לחשוב בו. המשכתי לחשוב גם כאשר אכלנו ויצאנו לגן הציבורי – טוב להתאוורר קצת לפני בואו של החום המעיק חשבתי. רק עצרתי ברגע שראיתי את בתי שרועה על הרצפה מתחת לנדנדה ומיד הבנתי שמשהו נשבר. התמלאתי בחרדה ובה בעת הכרת תודה – בסך הכל יד שמאל עם מחיר של שלושה שבועות בחופש הגדול.
אינני מרוצה מעצמי. אני מחפשת אחרי. מנסה למצוא את האשמה עם אימא שלקחה את ילדיה לגן בבוקר חם אחד. לא מצליחה למצוא ראיות להרשעה ובכל זאת. אינני מרוצה ממני. בתי מנסה להאשים את עצמה. כואב לי מאד. בסך הכל בת שבע וכבר עלתה על הרכבת הזאת. דברים כאלה קורים אני מסבירה לה. אין מה לעשות. ובכל זאת אינני מרוצה ממני.
הוי מותק
חופש גדול
כמו אגם רחב ידיים של אשמה ועייפות עייפות עייפות
שלא משנה כמה מנסות לעקוף אותו בלי להירטב, הוא נראה כאילו הוא מתרחב לבלי די, להכיל גם את כפות רגלינו (ואת אלו של ילדינו, כפות רגליים קטנות, בהונות אפונים)
תכף ספטמבר, ויחד עם בית הספר, מגיע הסתיו, איזו תפארת!
(ולבסוף המלצה, במיה ברוטב עגבניות, זה מרכך חוסר מרוצות. וגם ה"סוד" של אנה אנקוויסט)
אומי, יש פה משהו אמיתי וצנוע וישיר. האשה-האם עם החרדות והדאגות "הקטנות" בתוך יום האבל היהודי. אהבתי. וגם את אוזלת היד הכנה במשהו שמתיימר להיות הסבר אבל הוא אינו מסביר דבר: "דברים כאלה קורים אני מסבירה לה"
(ואגב – קורים ולא קוראים).
רק פעם אחת צמתי ועשיתי את ט באב כמו שצריך. זה היה כשהייתי בסמינר ב"אסנט" בצפת. כן, עם כל הנוער האמריקאי.
אחד המדריכים הצליח להכניס אותנו לאוירה.
הוא אמר תנו לעצמכם זמן להתעצב לא חשוב על מה. ישבתי בעזרת הנשים של בית כנסת עתיק וכאבתי עד בכי את המשבר הנפשי של אחת מבנותי.
אומי, אני אוהבת את הכתיבה שלך, את הראייה הלא בנאלית שמחפשת שוב ושוב את הזווית האישית לך.
(והחלמה מהירה לקטנטונת…)
היי אומי,
אין לך מה להרגיש אשמה. כל מה שצריך לקרות כתוב בשמיים…
מוכר מאד וגם כנה.
אני כתבתי על היום מהזוית שנראה לי שאין להרבה אנשים קשר ליום בכלל כי הוא לא מוכר וסתם תקוע בלוח.
הזוית האישית שלך מוכרת לי מידי.
זה יעבור לך תתחזקי!
יפה הקשור בין הלאומי לאישי, תהיה מרוצה ממך
הכנות שלך מעוררת אמפטיה, והרי אמהות תמיד תהיה שווה לאשמה, ככל שאיכפת יותר, כך גדלה האשמה, בלי שום הצדקה, למעשה. אנחנו רק בני אדם.