הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
(לעדי ולכל המגיבים הנדיבים בפוסט הקודם)
אם הייתי משווה בין מספר הפעמים ביום שהם גורמים לי לבכות, לצעוק, למשוך את השערות או לאבד את העשתונות לבין מספר הפעמים שהם גורמם לי לחייך, יד החיוכים היתה על העליונה.
(לעדי ולכל המגיבים הנדיבים בפוסט הקודם)
אם הייתי משווה בין מספר הפעמים ביום שהם גורמים לי לבכות, לצעוק, למשוך את השערות או לאבד את העשתונות לבין מספר הפעמים שהם גורמם לי לחייך, יד החיוכים היתה על העליונה.
אין ספק שהחיוכים על העליונה. זהו קסמם של הילדים. כך אנו נשבים במעגל עצום ובלתי ניתן לפיצוח של אהבה אליהם. אין סוף לכמה שאפשר לאהוב ילד שמושך בשיער, וצורח, ובוכה, וזועק, ובועט, ונרדם בחיקך.
אין לזה סוף.
גם כשיגדל. ורק יניח ראש על כתף של אם לכמה דקות לפני יציאה מן הבית.
אין לזה סוף.
חיוכים- תמיד על העליונה.
נו, ואת אומרת שלא מספיק טובה? מה זה אם לא אינדיקציה נאמבר וואן!! 🙂
!!!!!
אכן שמחה וצהלה
כל ילד הוא בגדר עולם מופלא
היום ראיתי ילד קטן ג"ינגי עם תלתלים ופנים זוהרים בערך בן שלוש רץ בפארק שליד הבית שלי . והמתיקות הזו פשוט מלווה אותי בהמשך היום. ואני מחייכת רק להזכר בפנים המתוקים האלה.
על אף הקושי והאחריות- אין כמוהם.
תודה על ההגדרה המשמחת.
אצרף אותה לדרבוקות של הברירה הטבעית בכל פעם פעם שאשמע ילדים זה שמחה.
אחרת לכל אחד מאיתנו לא היה יותר מילד אחד וגם הוא היה אצל מטפלת.
וטוב שכך! ילדים זה באמת שמחה.
גם אם הם מעצבנים לעיתים קרובות. הם מלמדים אותנו על עצמנו הרבה יותר.