הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
מדי פעם מנהלות אחיותיי ואני שיחות על כל ה ADD-וה-ADHD הלא הם הפרעות הקשב והריכוז. אנו מקטרים על מערכות החינוך והמחנכים למיניהם ועל היד הקלה הרושמת מרשמים לריטלין. פעם אף אמרה לי אחותי שהיא חושבת ש"הפרעות" אלה הן למעשה האנרגיה שמניעה את העולם. מאז התחלתי לחשוב על עצם השימוש בהקשר זה במינוחים שליליים המבטאים בעיה ותהיתי אם הבעיה אינה איתנו. לראייה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/993502.html
נכון מאוד!
כנסי לפוסט שלי על הנושא קישור תכף יבוא.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=5537#post5537
וגם זהhttp://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=5537#post5537
אני מקווה שהפעם יודבק הנכון רק דוגמא להפרעות הקטנות שלי.http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1707&blogID=161
תודה אביטל. מאד חזק ומרגש.
ברור שהפרעת קשב זה יתרון, את צריכה ליראות אותי מנקה את הבית, עם ההפרעה לעומת חברות בלי, שהכל לאט ומושלם ובקושי מסימים חתי
להתראות טובה
Tova, you are amazing!
אומי – אוי לנו מעולם מושלם!
לגמרי!
לא מפתיע, אומי. ארגון הפסיכיאטרים הבינלאומי ממציא כל שנה מחלות חדשות שמקנות לפסיכיאטרים שליטה בעוד חיי אדם, ולחברות התרופות – הכנסה עתידית. אם אינני טועה המחלה האחרונה שהוצעה היא עליות וירידות תפקודיות (כלומר כל אחד ואחד מאיתנו).
מסכנים הילדים, ומי יודע כמה נזק נפשי תרופתי לפרט ולחברה נצטרך לתקן בדור הבא.
לא מדוייק, זה לא תמיד יתרון,
ואת הכתבה ב"הארץ" קראתי חלקית.
כמו בכל תופעה זה תלוי בטווח,
הפרעת קשב קלה עד בינונית יכולה להיות יתרון בתחומים מסויימים,
אבל היא מאוד מקשה על תלמיד שצריך לשבת חמש שש שעות בכיתה.
ילדים עם הפרעות קשב קשות, ואני עובדת עם כאלה בחינוך המיוחד, סובלים מאוד.
הם לא יכולים להתרכז במטלות פשוטות, הם אחוזי תזזית, סובלים מהתפרצויות תסכול וזעם, ואין להם שקט נפשי.
כל רפרוף בלתי נראה שלא מזיז לאדם רגיל, כל ציפור בחלון, דבורה, גרוד, ישבש להם את המחשבה, גורם לאובדן כיוון ולתסכול רב.
אז כמו כל תופעה תלוי מה הטווח שלה.
הערה חשובה יודית. תודה.
מסכימה עם יהודית. תלוי בטווח, כמו בכל דבר. נראה מצד שני שלכל אחד מאתנו הודבקה הפרעה כלשהיא, ולראות בה יתרון (כמו הפרעת חרדה שמועילה לכתיבה) זה יתרון בפני עצמו.
לשאלה מה עושים עם עודף המרץ יש לפעמים תשובות סבתא, די יעילות.כשהייתי בכיתה ג"…
היה לנו ילד שלא היה יכול לשבת במנוחה בכיתה אפילו רגע. פסקוקו קראנו לו. המורה הייתה שולחת אותו להקיף שלוש פעמים את בית הספר בריצה, וראה זה פלא, הוא היה חוזר רגוע והרבה יותר קשוב.
סיפור יפה אמיר — חבל שהיום הולכות וממעטות הפתרונות היצירתיים!
נאמר בצורה יפה ושקולה אסתי — תודה!