הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
עוד שלב בהתפתחות הילד עליו יש לי תהיות, גם הוא פותח בגיל שנתיים בערך, כשהוא מתחיל להרביץ לאמא (גם לאבא, בניסיון שלנו). אני זוכרת את זה מהילדים האחרים. זהו שלב קשה. לא פעם הביא אותי לידי דמעות. אך לא על זה רציתי לדבר. השאלה שלי גדולה יותר ונוגעת לתכנית-האב: האם להכאיב להורים הוא חלק אינטגרלי מן התפקיד שלנו כאן כבני אנוש החיים עלי אדמות?
שאלה טובה
שאלה טובה מאד. וגם – האם הכאב הזה נגמר אי פעם?
תשובה בגוון פסיכולוגי:
בתור ילד קטן אתה מנסה "להרוס את האובייקט", שוב ושוב, והוא שורד את זה, בתקווה (ההורה ה"סביר").
ההתנסות הזו מעניקה תחושה חזקה ומרגיעה מאד עבור הילד, שיש שם מי ששומר עליו, והוא לא יכול להרוס אותו בעצמו.
כמו כל אחד מהשלבים החשובים כ"כ בינקות, אם השלב הזה נגמר לא טוב, לילד תישאר טראומה, והוא פחות או יותר מאז במשך כל חייו ינסה להרוס אובייקטים שנתפסים בעיניו כהוריים או "חזקים", בתקווה נסתרת ולא מודעת שישרדו.
אבל הכי טוב לא לדאוג, אומי…
סמכי על יכולותייך כ good enough parent
ואם את רוצה הרחבות, קראי את ויניקוט.
המסקנה שלי היא שאהבה תמיד כואבת.
התשובה שלי היא: בודאי.
והפתרון במבט שנים לאחור ואפילו להווה לילדים גדולים,
חיי חיים משלך , את בניגוד לילד שתלוי בך נוראות לא תלוייה בו באותה רמה . כמו שאומרים get your own life
זה טוב לשני הצדדים. ואם בהרס האובייקט עסקינן אל תהרסי.
עד כאן מפינת הפסיכולוגיה של האנשים שלא למדו אלא בשעות טיפוליות רבות מאוד…על בשרן.
עוד חומר למחשבה – תודות למעירות.
על זה נאמר שחלק מעסקת החבילה בלידתם, הוא צער גידולם. עייני בכל המפרשים.