עוד על הילדה רוז.

 בלילות שעברו נהג בן זוגי להקריא לילדים את הספר מטילדה מאת רואלד דאל ומשסיים השכרנו עבורם את הסרט. מדובר בילדה נחמדה וחכמה מאד שהיא בת להורים גסי רוח במיוחד שאינם מעריכים אותה ואף נוהגים לבזות בה או להתעלם ממנה כליל. כשמתחילה מטילדה ללמוד בבית ספר היא נתקלת במנהלת אשר דומה להפליא להוריה בתוספת מנה יתרה של אלימות ואכזריות. בכל הסיפור הזה, רק מיס הני, המורה של מטילדה, נתפסת כאדם נורמאלי ואף רך וטוב לב ואמנם היא ומטילדה נקשרות מיד אחת לשנייה. מתברר שמיס הני היא אחייניתה של אותה מנהלת איימים ובסופו של דבר מצליחה מטילדה בחכמתה להבריח את הדודה הרעה בעוד הוריה שלה נוסעים בלעדיה. כך וכך מצליחות מטילדה ומורתה האהובה להישאר לגור ביחד. עד כאן הספר המצחיק — בדרכו המוזרה של רואלד דאל. אבל הסרט היה בעיקר מפחיד — לפחות עבור הילדה שלנו שהיא בערך בת גילה של מטילדה. גם לאחר שנגמר היא המשיכה לבכות, לא מפחד אותה מנהלת אכזרית ענקית, אלא כי פשוט התקשתה להאמין בכך שהוריה של ילדה לא אהבו אותה.

 
נ.ב. במתן הכותרת האמורה אינני מתכוונת להתנהג בחוסר כבוד כלפי הילדה רוז. ההפך, רציתי לעשות משהו לזכרה וגם להדגיש את הזעזוע שלי מן הסיפור הזה שכמובן אינו רק סיפור בנוסח ראולד דאל אלא מציאות יומיומית.