הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

עמוס וניידין

 

 

 

 

הדיווח הזה הועלה כאן באיחור. משום מה לא יכולתי לכתוב מיד אחרי האירוע והייתי זקוקה לתקופת עיקול. במה מדובר? ב"שיחה" שהיתה בין עמוס עוז וניידין גורדימר במסגרת פסטיבל הסופרים שהיה לא מזמן במשכנות שעננים בירושלים.

המעמד היה מרגש עבורי במיוחד כי (הרי אתם יודעים זאת) ניידין גורדימר גם היא דרום אפריקאית והורי והיא היו סטודנטים באותה אוניברסיטה (ביוהנסבורג) באותן שנים. אימי גם מאד אהבה את ספריה של ניידין גורדימר ואספה במשך השנים כל אחד מהם. (האוסף האמור יושב כיום על מדף סלון ביתי.)

אני חייבת להוסיף כאן הערת הסתייגות: אימי העדיפה בהרבה את כתיבתה המוקדמת של גורדימר וככל שזו הפכה למתוחכמת ופוליטית יותר המעיטה בקריאה בה. מה פלא אם כן שבמשפט הפתיחה שלו, באותו ערב נעים בעודנו יושבים באוהל לבנבן על רקע העיר העתיקה, ביקש עמוס עוז לדבר עם בת שיחו על היחס בין ספרות ופוליטיקה.

אמרו שניהם את מה שאמרו ואז התחילו להתקרב קצת אל הפוליטיקה הספציפית של ישראל ושל דרום אפריקה – כלומר, אנו עתה ודרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. לשאלת עוז אמרה גורדימר שאין היא רואה דמיון של ממש בין המצבים שהרי העובדות ההיסטוריות שונות אולם היא בכל זאת רואה דמיון ב"מתודות". דבריה עוררו בי זעם רב. עם כל מה שקורה כאן, איך בכלל אפשר להשוות בין צה"ל לבין הצבא והמשטרה של משטר האפרטהייד.

עוז מצידו אמר את הדברים הבאים: במאבקים רגילים, והאפרטהייד בראשם, ישנם טובים ורעים, צודקים ולא צודקים. אבל כאן, המאבק הזה בינינו לבין הפלסטינים, הוא מאבק בין שני צודקים, או בין שני לא-צודקים – a conflict between right and right, or wrong and wrong. (בשמיעת הדברים הרגשתי דמעות ממלאות את עיני. איני יודעת מדוע. אולי זו היתה הפשטות שבה הדברים נאמרו או שמא הייאוש שבא בעקבותיהם.) לפיכך הוא המשיך חייבת להיות פשרה אולם מטבע הדברים היא גם לא תוביל לשמחה וצהלה ולא ריקודים ברחובות; זאת פשוט הכרח המציאות הקשה. לא הסכמתי איתו. אני חוששת שבצד שלנו יהיו ריקודים שמחה וצהלה ויש בזה דבר מעציב.

מאוחר יותר שאלה ניידן מדוע החליט עמוס לכתוב באופן אישי על חייו בשלב מאוחר כל כך יחסית. הוא ענה שאכן היה בן שישים כשכתב סיפור על אהבה וחושך. הוא הסביר שקודם כעס מדי עד שהגיע למקום בו ניתן היה לכתוב על ההורים שלו כאילו היו ילדיו ועל הסבים שלו כאילו נכדיו. אבל לדעתי הוא פספס כאן עוד אלמנט חשוב – המוות. או הקרבה אליה, במקרה של הורי. לדאבוני המצב הזה עלול להשכיח כעסים ישנים ולהגביר את האמפטיה. גם זה עצוב.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר