הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

רשומות

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

 

טוב שהוריי כבר מתו. כמעט מנין מנכדיהם בצבא עכשיו. זה היה גומר אותם.

בשבת נכנס יונה לבית. מצא מנוח דווקא בארון הבגדים שלי. איייייכס. שמתם לב מה קרה לסמל השלום?

בני בן השמונה בא להראות לי את היצירה שלו מלגו. זה בית קרבות לרובוטים, הוא מסביר, הם הולכים לשם כשאנשים כבר לא צריכים אותם. אוי, זה עצוב, אמרה בתי. החיים עצובים, הערתי. אכן, אמרה, אבל המשחקים שלנו לא חייבים להיות עצובים.

בן הארבע אמר לי שהוא יודע מה כתוב בתורה. כן? כתוב שם שכל הסיפורים שכתובים בספרים, על דרקונים ודברים כאלה, הם אמיתיים — אבל לא בעולם שלנו. ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? כתוב שם לא להרביץ.

בלילה הם התפללו שייגמר מהר צוק איתן ושלא יהיו עוד מלחמות וכולנו אמרנו אמן סלע.

 

 

3 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    מעניין. גם אני חשבתי שאיזה מזל שאימי כבר מתה. ולא רואה את המראות האלה בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון, באינטרנט ….

    הדיסוננס בין עולם הילדים, הלגו, הרובוטים לבין מה שקורה בחוץ (עולם המבוגרים) ציווי התורה, הפרשנות הילדותית אך מדויקת , שובה לב.

  2. :))

    מחייכת לעצמי כי הפוסט שלך מזכיר לי אֶת הילדים שלי, שכבר גדלו, ואֶת נכדַי, הילדים של ילדַי (נשמע נורא-נורא גדול).

    הילדים יודעים להקשיב לתכנים שאצלנו הפכו להרגלים, להבָנוֹת מוסכמות, לסתם-שגרה: "ככה אומרים", ועוד ביטויים מן הזן הזה, הבטוח.

    תודה, אומי. טוב לחזור (בכלל), וטוב לחזור אלייך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר