הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ניתוקים

 

 

כשנחשון וקסמן נחטף, אני זוכרת היטב שהייתי באמצע ללמוד לקורס על ניטשה. אני זוכרת היטב כי בשבת אחה"צ קראתי את הקטע על משוגע שרץ ברחובות וצועק, "אלהים מת! אלהים מת!" כשפתאום נשמע קולה המטריף של אישה צעירה רצה לאורך הרחוב למטה — "הרגו את נחשון! הרגו את נחשון!" אף פעם לא הצלחתי להשתחרר מן הקשר שנרקם אצלי בין שתי הצעקות האלה. גם כשהלכתי יחד עם בתי לתפילה שארגנו בשביל להציל את שלושת הבנים שנחטפו, שתיהן רדפו אחת אחרי השנייה מן הקצה אל הקצה של ראשי. ידעתי איפשהו שהבנים אינם, ולא הצלחתי להתפלל, רק לדקלם מילים סתם, וחשבתי שלעולם לא אצליח להתפלל שוב. אף כששמעתי שמתארגנת תפילה לשלום, לא הלכתי. אבל בסוף, מצאתי את עצמי מתפללת ואני מתביישת לומר איפה הייתי. בוקר למחרת האזעקה הראשונה, התעוררתי מוקדם, קלטתי שכולנו בחיים, הכנתי לעצמי כוס תה, התיישבתי ליד המחשב, אחד הילדים בא לפטפט איתי, ופתאום – ואני אומרת לכם, ראיתי את זה קורה מול העיניים, ראיתי את זה קורה – פתאום, נשפך התה. המלים על המסך נעלמו. נעלמו כליל. וברגע הזה, בו השחיר המסך, ועד להגעתו של הטכנאי כעבור שעות ארוכות, התפללתי. וכמה קשה המחשבה, למצוא את עצמך מתפללת על מילים אבודות ואת יודעת היטב שאת באמצע מלחמה ודברים קשים כל כך קוראים מן הקצה אל הקצה של המדינה. אז דאגתי להוסיף בקשה כנה שכל הצלה בתיקיות לא יבוא על חשבון בני אדם. ב-ב-ק-ש-ה!  ל-א! אחה"צ היתה שוב אזעקה והפעם הייתי מחוץ לבית, מנותקת מבעלי והילדים הקטנים ושני הגדולים באוטובוסים איפשהו. ואז התפללתי. תפילה נטו. מבלי בכלל לחשוב על המחשב. ברוך השם. 

 

 

תגובה אחת

  1. רבקה ירון

    :))

    תודה!, אומי. ושבת שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר