לא תשנא

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

(לא קל להיות דתייה ושמאלנית. הדתיים נוטים להסתכל עלייך כמעין בוגדת. אבל גם בשמאל הישראלי מעולם לא חשתי בבית וזאת מפאת השנאה, הן לדתיים, הן לימניים, אבל בעיקר לכאלה שבהם מתחברות שתי התכונות גם יחד. לפעמים את מרגישה כי השנאה הזאת היא כל מהות העמדה. קשה לי עם השנאה הזאת.  אני חווה אותה כלא פחות מגזענות. על רקע התחושה הזאת, התיישבתי לכתוב מאמר-דעה להארץ אך הוא נדחה. לפעמים כשאני כותבת להארץ והם דוחים אותי, אני מרגישה שהבעיה היא בשמי. אני מרגישה שלו היה לי שם ישראלי טהור אז היה לי סיכוי גדול יותר להתקבל על-ידי מלח הארץ. אבל הפעם נדמה לי שדחו אותי בגלל תוכן הדברים. בכל מקרה, אני מביאה אותם כאן. תשפטו אתם.)

לא תשנא

מאז ומתמיד חיכיתי למנהיגי השמאל שיטיפו נגד ביטויי השנאה בקרב שורותיו, אך אלה רק הולכים וגוברים עם השנים. באופן מסורתי, הופנתה שנאה זו אל החרדים. כיום, כפי שביטא זאת אחד הטוקבקיסטים, "שמאלני אמיתי שונא מתנחלים וימניים."*

כמצביעת שמאל, קשה לי לחיות עם גישה זו. להיות בשמאל, עד כמה שאני מבינה, זה לדגול בערכים כגון צדק, שוויון, כבוד האדם, חופש ביטוי ופלורליזם. שמאל שמבוסס על שנאה, מטבע הדברים, איננו יכול לענות על דרישות אלה.

מעבר לכך, נראה כי השנאה הנוכחית סובלת מזיכרון קצר. "ההתנחלות" הראשונה, כפר עציון שבגוש עציון, המקום ממנו נחטפו שלושת הבנים, הוקמה עוד בשנת 1967, עמוק בתוך הקונסנזוס הישראלי דאז, בעת שהייתה ממשלה ברשות מפלגת העבודה, השמאלנית (כביכול), ולאורך עשור, מנהיגיה לא ראו לנכון להחזיר את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

עוד יש לזכור שמנהיגי שמאל מובהקים כמו שולמית אלוני ויוסי שריד היו אז חברי מפלגת העבודה, שריד עד אמצע שנות ה-80. באשר לאלוני, גם כשיחסיה המעורערים עם גולדה מאיר הובילו אותה להקים מפלגה משל עצמה באמצע שנות ה-70, היא נמנעה אז בתור ראש ר"ץ מלנקוט עמדה שמאלנית מדי בקשר לשאלה הפלסטינית.

על רקע מדיניות זאת, אף פרשה חה"כ מרשה פרידמן ממפלגתה. פרידמן תמכה בהידברות עם אש"ף וברעיון של שתי מדינות לשני עמים ומשום כך נחשבה על-ידי רוב חברי הכנסת, והחברה הישראלית בכלל, כבוגדת, ולכל הפחות, כ"לא מבינה" ו"לא שייכת" לחברה הישראלית.

במלים אחרות, רבות מהתביעות של השמאל ואף של המרכז דהיום נתפסו לא מזמן כדרישות רדיקליות לחלוטין. אדרבא, במשך שנים, חלקים גדולים מן העם ראו ב"מתנחלים" לא פחות מ"חלוצים". הממשלות השונות עודדו הצטרפות לפרויקט ההתנחלות באמצעות מגוון הטבות. מנהיגי העם חשבו שבכך ניתן לחזק את עמדת המיקוח של מדינת ישראל מול אויביה (וכשמסתכלים על זה ככה, הופכים רבים מן המתנחלים ללא הרבה יותר מאשר קורבנות ומנוצלים של חזונם הלאומי הכושל של ממשלות ישראל לדורותיה.) 

נותר לנו לשאול אם כן, מה השתנה מאז? התשובה היא: הקונסנסוס החברתי. לפי הסקרים גוברת התמיכה בקרב החברה הישראלית ברעיון של שתי מדינות לשני עמים, לא כל שכן הידברות עם אש"ף . אין לזלזל בדבר, שלטון הרוב הוא לב לבה של שיטת ממשל דמוקרטית, והדבר כרוך בהפניית עורף ליומרה של כל מיני קבוצות שוליים "לדבר בשם האל".  

 והנה, דווקא בהתאם לכללי המשחק הדמוקרטי, עלינו להזכיר לעצמנו שעד כה, כמעט ולא התבקשו המתנחלים לעזוב את בתיהם על-ידי ממשלות ישראל, נציגיה הרשמיות של רוב העם. זאת ועוד, המקרים של פינוי יישובים בסיני ועזה מראים כי אם וכאשר יינתן צווי כזה, המתנחלים יצייתו לו, גם אם בדמעות. נותר רק לקוות שניסיון העבר יעמוד גם בעתיד. אולם מה שברור הוא ששנאה גורפת של מתנחלים וימניים רק תגביר את נחישותם של גורמים קנאים וקיצוניים לפעול נגד הכלל.

על רקע דברים אלה, נראה לי נכון ועדיף לפעול לטיפוח הידברות דווקא עם אנשים בעלי דעה פוליטית אחרת וזאת בניסיון מובהק לשכנע ולהוביל את הקונסנסוס החברתי. לעומת זאת, דרך השנאה נודפת ריח של התנשאות שאינה שונה בהרבה מן היומרה של "לדבר בשם האל".

* הנה לינק למאמר בו נמצא הטוקבק (ראו בהמשך להערה 62) ועוד דוגמאות:

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2349813]

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}