סליחה, אמרת משהו?

 

 

 

 

אנשים אומרים לי: 
וואו בעלך נסע לשבועיים והשאיר אותך לבד עם ארבעה ילדים קטנים (אשר ישנים לסירוגין וכן עם מאמר שלם להגיש בעוד חודש) כל כך קרוב לפסח? יהיה לך קשה. 
האמת היא שרק משימה אחת קבעתי לעצמי בהיעדרותו – לא לעבור התמוטטות עצבים!

נו די מספיק כבר.

או-קיי או-קיי קצת הומור שחור לא הזיק לאף אחד.

לא באמת תחשבי על זה: את אף פעם לא על סף התמוטטות עצבים גם כשהוא בארץ?

אכן על סף.

ואת שוכחת שלפעמים הוא גם ילד חמישי לך?

אכן שוכחת.

ואת לא יכולה להוציא מכלל אפשרות שגם את לפעמים מתנהגת כילדה בעיניו?

אכן לא יכולה — יש מריבות מדי פעם.

נו?

בכל זאת זה שונה עכשיו.

איך בדיוק?

אפשר להתחיל בזה שאני מדברת עם עצמי כרגע.

מממ יש בזה משהו.

וקחי עוד דוגמא. נכון אמרת שיש לך מאמר לכתוב?

נכון.

אז למה בכל מעט הרגעים הפנויים שיש לך לעבוד בהם בימים אלה את רק כותבת בלוגים?

גם את שמת לב? זה נורא! אני ממש לא יודעת איך להסביר את זה.

יש לי רעיון. נכון שקוראים לזה internet?

נכון.

אז זהו בדיוק: רשת! שלוכד אותך בתוכה ברגעים של חולשה כמו בדידות, שעמום, וכו'.

וואלה אני חושבת שאת צודקת. אבל את לא יכולה לראות בדבר שום צד חיובי?

אפשר. יש גם רשתות הצלה למשל.

אוי איך את יודעת לתת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. את ממש מאמי.

גם את. עכשיו לכי לישון. את צריכה לישון יותר.

תראי מי מדברת.

נו די.

טוב סליחה.

לילה טוב חמודה.

לילה טוב.

נשיקות.

נשיקות.

ואל תדברי איתי יותר, אני צריכה לישון.

אני? זו את שהתחלת בכלל! חוצפה!