הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
תמיד אני טענתי שניתן להתמכר לכל דבר, לא רק לסיגריות, אלכוהול ואייס קפה, אלא גם לדברים בנאליים בהרבה, כגון, קיבוץ נדבות, עבודות בית, וכתיבת הבלוג. ובכל זאת, אני עצמי הופתעתי לגלות את ההתמכרות החדשה שלי – חיפוש אחר כינים. כן, גם אצלנו פקדה המכה הזאת, ושעות רבות במשך הקיץ עמלתי תוך כדי חיפוש לאחר החיות הטורפות הנבלות האלה. וחיפשתי, והוצאתי, ונגעלתי, וחיסלתי. וסוף סוף, יום בהיר אחד, הכרזנו על ניצחון. אך ידעתי כבר אז בעומק ליבי שזוהי הכרזת סרק וניצחון זמני בלבד. ועל רקע הידיעה המאיישת הזאת, מצאתי את עצמי מפתחת את ההתמכרות האמורה. וככה זה עובד: כל פעם שניגשים אלי אחד מהילדים על-מנת לקבל חיבוק, אני מחבקת מיד בחזרה. אבל תוך זמן קצר אני כבר מרגישה איך העיניים עולות לשערה. לאחר-מכן, יד ועוד יד, למעלה על הראש. ובשלב הזה, האצבעות כבר פועלות בכוחות עצמן, עובדות כהרגלן, עוברות עוברות מתקדמות ומחפשות בין השורות. והם? תמיד נכנעים. יודעים עם מי יש להם עסק, אמא שימפנזה כמוני. אבל לעיתים הם גם מתייאשים, ועוזבים לבד, אולי למצוא חיבוק במקום אחר. ואני נשארת עם התחושה הלא נוחה, שביום מן הימים, כשינסו להעלות זיכרונות ילדות, ידמו אותי ככה, בצורת שימפנזה.
אמא שימפנזה… 🙂 יפה.
אומי היקרה
כשהיו לילדים שלך ילדים משלהם בע"ה- הם יבינו. את אימא שמגיבה באיפוק לעומת אימהות שפגשתי עד כה.
אין כמו אמא שימפנזה אומי! הן הכי אמא שיש 🙂
ובסוגריים- אולי זה יעודד אותך- בעלי סיפר לי איך אהב כשאמא שלו הייתה יושבת ומחפשת בשערו כינים. זה היה לו נעים בראש :)))