הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
כל פעם שאני נאלצת ללוות אחד מילדי למסגרת חינוך חדשה, אני עצמי מרגישה כמו ילדה. אינני יודעת אם זוהי תחושה תלוית אישיות, או שהיא נובעת מהעובדה שלעולם לא הייתי פה בארץ תלמידת בית ספר, או שמא הסיבה נעוצה דווקא בזה שגדלתי בדרום אפריקה, שמה הקפידו מוסדות החינוך ליצור יחסי מרות בין התלמידים ובין המורים. וזה לא שלא אהבתי ללכת לבית ספר. דווקא הצלחתי שם. רק היום אינני מבינה איך לא מרדתי בכל הכללים שקבעו, רבים מהם ריקים מתוכן, משמעת ללא משמעות ורגישות. אז, בעודי צעירה, הם נראו לי טבעיים למדי. אולם, להיכנס היום, לאותו חדר, מלא בנשים ישראליות, עם כל הביטחון העצמי שלהן, לא כל שכן הגננת, ושלא לדבר על העוזרת שלה – כמה פחדתי, כמו ילדה זרה וקטנה. וכשאמרה הגננת בקול רם ועליז, כל ההורים ייצאו עכשיו החוצה, קפאתי. מה היום? כבר? לא ידעתי? לא התכוננתי. לא רוצה. לא יכולה לעשות לו את זה. לא יצאתי. וככל שיצאו יותר ויותר גדולים וככל שהחדר התמלא בבכי, לא יכולתי לצאת, להשאיר אותו שם לבד, עם אנשים זרים לגמרי, המדברים בשפה זרה לגמרי, בפעם הראשונה. אז פשוט התחלתי להתכרבל, והתכרבלתי והתכרבלתי עד שנהיתי קטנה קטנה כמו הילד העדין לצידי, ונשארתי, בשקט בשקט לצידו. ובאו כמה ילדים קטנים, והתיישבו לידנו, ונהנו גם הם מחום הגוף הגדול. ואחרי כשעה, כשכולם חזרו, הצצתי החוצה וראיתי שהצלחתי, שהצלחתי לומר לא, זה לא הדרך שלי. היום סוף סוף ובלי כוונה הרגשתי גדולה.
איזה יופי, צמררת אותי.
ואת חזקה וכל הכבוד לך על העמידה על שלך, בבטחון ומתוך ידיעה.
אחת מאותן פעמים לא נדירות בהן הייתי רוצה ללדת אותם שוב מהתחלה ולעשות אחרת את הדבר הזה למשל, לא לצאת….
אני מאד מודה לכן על החיזוק — למען האמת, קצת פחדתי להעלות את הפוסט. נראה כי אנו חייבות מדי פעם לחזק אחת את השנייה.