בננות - בלוגים / / שאלה של אבחון
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

שאלה של אבחון

 

 


הפוסט הנוכחי יושב אצלי זה זמן רב בראש. החלטתי להביא אותו כאן ועכשיו משתי סיבות: ראשית, החזרה לבית ספר הבאה עלינו לטובה ביום ראשון, ושנית, בעקבות תגובה שקיבלתי לפוסט אחר שלי ("דבר ילד דבר"). הדברים כתובים שם עם כל כך הרבה רגישות ויופי ואהבה, ותקוותי  היא שפרסום הדברים כאן יביא להם יותר קוראים.

 

הינה, אם כן, המחשבות שלי בקיצור נמרץ:

בעידן האבחונים הנוכחי, נוצרה לעיתים התחושה שכל מערכת החינוך רק מנסה להדביק לכל ילד שאינו בדיוק מתאים לתבנית או אינו בדיוק הולך בתלם את התווית של "לקוי למידה", ממחונן ועד לאיי-די משהו.

נראה כי ברגע שהתווית מונחת על מצחו, כבר ניתן לטתוף את הידיים מאותו ילד, כבר אין צורך להתאמץ לאתגר אותו או להעניק לו השראה ומוטיבציה ותשומת-לב אישיים.

התווית כאילו אומרת שהילד לקוי —  לא המורה או המערכת — ומעתה ניתן להעביר אותו לטיפול — עם באמצעות ריטלין ואם באמצעות משהו אחר.

ללא ספק, לעומת העידן הקודם, בו נטו לכנות ילד שאכן סבל מליקוי זה או אחר טיפש ו/או שובב ו/או אצלן, השיפור ניכר. אולם, לעתים נוצר הרושם שעברנו יותר מדי לצד השני.

 

הינה התגובה הנבונה האמורה:

 

פעם בשנה, בתחילת כל שנה, מאז שהילדים שלי הולכים לבית ספר, אביהם ואני עומדים מול השער, מחליפים מבט רב משמעות, צועדים כתף אל כתף אל בית הספר, כדי לפגוש מחנכת חדשה, להסביר לה שלא, לילד אין בעיה, כן, עשינו לו אבחון, לא, לא יצא מהאיבחון שום דבר, לא, הוא לא מעוניין לכתוב מהר יותר, כן, הוא נוטה "לרחף" (בעיקר כשמשעמם לואבל לא רק, תכונה שקיבל מאמו, אבל בעובדות האלו אנו לא יכולים להשתמש), כן, יש לו פוטנציאל, לא, לא חבל שהוא לא טורח להעתיק מהלוח, כן, שאלנו אותו אם הוא מרגיש שהוא צריך עזרה, לא הוא לא ענה לנו שהוא צריך, הוא רק הסתכל עלינו במבט תוהה והמשיך במעשיו
וככה כל שנה, אנחנו עומדים בפרץ, משתדלים למנוע מהצוות החינוכי מלהפריע לילדים שלנו ללמוד ולצמוח איך שזה מתאים להם. פעם בני הצעיר שמע אותי מדברת, מתלוננת על כך שמצפים מילדים בני, 6-7-8 לשבת שש שעות בלי תנועה פרט לשתי הפסקות קצרות לחילוץ עצמות וללמוד, שילדים צריכים ללמוד עם הרבה יותר תנועה!
אז הוא סובב אלי את הראש ואמר לי בתקיפות "אני כל הזמן בתנועה אמא, גם כשאני יושב, גם כשאני נושם, אני בתנועה" ואז חשבתי כמה האבולוציה מחוכמת. הילד שלי לא יכול לזוז, אז הוא מוצא תנועה אחרת, הוא מרחף אל עולמות אחרים, לדמיונות ומחשבות, נע ונד, עד שהוא נקרא לסדר
הו, כמה כתבתי!
רות

 

 

 

 

12 תגובות

  1. תודה אומי
    אני מרגישה את התהוותה של נשימה עמוקה בסרעפת 🙂
    שנת לימודים נהדרת לכולן/ם
    רות

  2. רונית בר-לביא

    הנה לינק למאמר מקיף בנושא:
    http://www.ithaka.co.il/keitzadlivhorbeitsfer.htm

    ואתר מיוחד במינו ומומלץ בעיניי.

    • נכנסתי לאתר

      ובאמת הוא מאוד מיוחד ומרגש וגם נותן עצות מעשיות – ישר הפצתי אותו לכל מי שאני מכירה ששלחו אותה לאבחון הפרעות קשב וריכוז עם הילד/ה שלה
      אבל פתאום נפלו עיני על הדבר הבא:

      http://www.ithaka.co.il/homoimhesberim.htm

      אדם בעל נטיות מיניות הומו לסביות
      הוא אדם
      שנשמתו ביקשה להעניש את עצמה
      באופן הזה
      בשל עברות מוסריות חריפות
      שביצעה בעבר
      מדובר בנשמות אמיצות
      שעשויות ורשאיות כמובן
      גם לבחור
      שלא להצליח בכך
      אך שנמצאות במצב הזה
      כדי ללמוד מתוך קושי עצום
      את מעשה
      האהבה
      העצמית

      זה חוזר על עצמו העוד כמה מקומות באתר
      אני בהלם

      • זה פשוט נורא ואייום. האם ניתן לעשות משהו בעניין?

        • תמיד אפשר לכתוב מכתב
          אבל במקרה הזה יש לי הרגשה שאין טעם
          האיש מתבל את דבריו הרבה ברוחניות של תקשור, מדבר על ה"מדריכים" שלו, שהם ההשראה, מקור הידע, העצות וההנחיות, גם לחיים שלו (יש איזה מאמר בו הוא מספר כיצד המדריכים אמרו לו למכור דירה ולעבור וזה מה שהוא עשה…)
          אני מניחה שמה שהכי פרקטי לעשות זה לקחת את העצות הטובות שלו ולזרוק לפח את הזבל ההומופובי….
          ואפרופו חינוך, התבשרנו עכשיו שאם הגדול ירצה להתקבל שנה הבאה לחטיבה לאומנויות הוא יצטרך להתחיל לשקוד על תיק עבודות מעכשיו… מזל שאין עדיין פסיכומטרי
          רות

          • די מייאש! כל הלחצים של החיים המבוגרים אנו לאט לאט מעבירים אל הילדים. חבל מאד.

  3. את צודקת שישנה הגזמה מסוימת. אבל כמו שאמרת זה עדיף על מה שהיה בדור שלי למשל, שגדלנו בשנות השישים שבעים. יש לי חברים שבאמת גדלו כטפשים, וכאלה שסולקו כי היו היפרים ולא ידעו מה לעשות איתם.

    יש לי חברה גננת של חינוך מיוחד, ואני רואה את מה שהם עושים היום עם הילדים, וזו ממש עבודת קודש. בעיני, הדרך שנהוגה היום היא עדיפה. גם כאחות לאישה חולת נפש, עם הרבה בעיות למידה, שגדלה בשנות החמישים. אני מאמינה שהיו יכלו לעזור לה, ואולי אפילו להעניק לה איכות חיים טובה, עם הכדורים והטיפולים שיש היום.

    מה אגיד, לכל מי שגדל בשנים בהם טיפול פסיכולגי ותרופתי, מדע הפסיכאטריה ועידוד למידה היו מילות גנאי, או שבכלל לא ידעו מהם, בשבילנו זה המון מה שיש היום.

    ואגב, אני רואה חברות שלי, אימהות, ואני דווקא שמחה שיש היום תשומת לב על כל פיפס שקורה לילד, כי בשלב הזה עדיין אפשר להציל אותם. רבים מהילדים של חברותיי הולכים קבוע לטיפול, ואני יכולה רק להצטער שזה לא היה בדור שלי.

    • הי יעל, אין ספק שצריך להכיר בטוב.
      יחד עם זאת, הצדדים השליליים של השיטה הנוכחית קיימות ואמיתיות.
      ייתכן פה אחד משני דברים (או שניהם ביחד:
      או שהמטוטלת עברה יותר מדי לצד השני.
      או שבקשר לכל דבר טוב עלול גם להיות שימוש לרעה.
      יש לקוות לשיפור תמידי.

השאר תגובה ל רונית בר-לביא ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר