בננות - בלוגים / / מי מפחד מהנונונו?
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

מי מפחד מהנונונו?

 

זה לא יהיה נכון לגמרי לומר שמאז שהתקרב לגיל שנתיים, בני מסרב ללבוש בגדים. אני בהחלט זוכרת שיום אחד לא מזמן הצלחתי למצוא כמה פרטי לבוש שהוא הסכים וגם הסכים ללבוש – מכנסי פיג"מה ישנות, סינגלט דהוי ששייך לאחד מאחיו הגדולים, וגרב בצבע אפור עם חתול כתום. בצהריים, כשהוא נרדם בעגלה, ניסיתי להוריד ממנו את הגרב הזה, לתת לאצבעות הקטנטנות להתאוורר קצת. אך בעל הרגל הרגיש בכך מיד, התעורר, ודרש שאחזיר את הגרב תכף ומיד. (לפחות הצלחתי לשים אותו על הרגל השני – נצחון מסויים בכל זאת!) גם בערב, כשהגיעה שעת האמבטיה, סרב להורידו. הכנסתי אותו ככה. אולם גם בעודו עטוף מים נעימים סרב העקשן להיפרד מהגרב האהוב עליו. הספור הזה נגמר, כצפוי, בהפעלת כוח – אמא מושכת בכל עוצמתה בגרב הרטוב ובסוף מצליחה להפריד בינו לבין הבן – והמון המון בכי (גם הבן).

אולם, הספור הזה חריג למדי. בדרך כלל הבעיה היא להביא אותו ללבוש משהו בכלל. בנסיבות אלה, נהפכו הפעלת הכוח – בדרך כלל שניים (מבוגרים) נגד אחד (בן שנתיים) — והבכי (שלושתם) לחלק אינטגראלי מכל בוקר. (בלילה, כבר מוותרים לו ומתירים לו להירדם כיום היוולדו.) ותבינו, מדובר במינימום של בגדים. מקסימום חולצה ומכנסיים מרופפים. הסנדלים בתיק. כמו כן החיטול. (למעשה, מרוב שנאת בגדים, הוא כבר התחיל לגמול את עצמו, וגם אותנו, בכוח.)

פעם, בשבת אחה"צ, הייתי לבד איתו בבית וכדי להצטרף אל יתר בני משפחתי היה עלי לחצות שתי שכונות ירושלמיות ברגל. למרות שהיה ערב נעים, על-פי לוח השנה מדובר היה בסתיו, והיה לי ברור שבחוץ יופיעו רוב רובם של הילדים הקטנים, וגם חלק לא קטן מן המבוגרים, לבושים במעילים ולכל הפחות קפיצונים. ורק אני תקועה בבית עם בן כשנתיים שצועק אבא אבא בקולי קולות אך איננו מוכן לשים עליו דבר. בסופו של יום, הגענו לפשרה: הוא הסכים ללבוש אותם מכנסי פיג"מה ישנות אך שום דבר אחר נוסף – לא גרב עם חתול כתום ולא כל שכן חולצה.  בנסיבות אלה, מצאתי את עצמי מתגנבת החוצה ומשתלבת ברחובות העיר עם ילד בן שנתיים בעגלה בלי חולצה.

וראו איזה פלא — הצלחתי להגיע ליעד המבוקש מבלי שאף אחד עשה לי נו נו נו!

בפועל, ניתן להסביר את הדבר בדרך אחת בלבד – הלכתי כל כך מהר שפשוט לא נוצרה אף אפשרות לאף עובר אורח להעיר לי ולו הערה קטנה בכיוון הנו.

אחר-כך כשהתיישבתי לתפוס קצת אוויר שאלתי את עצמי: מדוע אנחנו כל כך שונאים כשאנשים זרים מעירים לנו על ההורות שלנו?

אין ספק כי במידה מסוימת מדובר במעין אינסטינקט בסיסי – תגובת הילד לאישה הנוזפת בו, ללא קשר למעשיהו, את לא אמא שלי! נראה כי הקונץ הוא לא מה שאומר המעיר אלא מיהו בכלל.

אחר-כך חשבתי, אולי ההתקוממות נובעת מתחושות של חוסר הליך הוגן – הבן אדם בא ואומר לי — במילים אחרות – את אמא לא טובה, וכל זאת על-סמך פיסת עדות אחת –  ילד בחוץ בלי חולצה בערב אמנם נעים אך בכל זאת סתיו — ומבלי שמכיר את הספור במלואו – ולכי תסבירי לו על כל מאבקי הכוח והבכי והגרב הרטוב עם החתול הכתום.

ואחר כך חשבתי שוב ואמרתי לעצמי: ומה אם מאבקי הכוח האלה לא היו קיימים? ומה אם פשוט החלטתי כאמא שהילד לא צריך מעיל כי נעים? ומה אם שכחתי את המעיל, או טעיתי בשיקול דעתי? האם אז היה מקום לדברי הביקורת והתוחכה של אדם זר לגמרי?

לא!

(וכמובן כוונתי להתנהגות בגדר הסביר ולא התעללות ו/או רשלנות פושעת שלא נדע!)

הרי אין דבר כזה הורה שמסוגל לכסות כל צורך ולהסיר כל מכשול בטיחותי ובריאותי מפני ילדיו. ואי אפשר לצפות מן האדם, על כל חולשותיו, להפוך למושלם רק משום שהועמד בנעלי ההורה. בסך הכל, אנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, שהוא אף פעם לא מספיק טוב: אז

יש שמקפידים על לבוש חם בחורף אך שוכחים לצחצח להם שיניים. ויש שמורחים אותם בכרם שיזוף בקיץ אך לא יודעים מה זה שמן טרנס. ויש שמקפידים על אוכל בריא אך לא מגבילים צפייה בטלוויזיה. ויש שדואגים לקנות תיק אורטופדי אך לא חושבים על הקרינה מהפלפון. ויש שמקפידים על דיאטה מאוזנת אך לא על מספיק שעות שינה. 

יש ויש, תמיד מקום לשיפורים. ואולי זה מה שמלחיץ כל כך בנו נו נו.

אך נדמה שיש גם דרך אחרת להסתכל על היש ויש, כדבר טבעי וטוב. שהרי הורה אשר היה מצליח לדאוג לכל דבר ועניין באותה מידה של קפדנות… בוא נאמר כך, כל עובר-אורח מזדמן היה מאשים אותו בהגנת יתר ו/או פיתוח תלות יתר ו/או בגרימת פחדים ואובססיות אצל הילד. ובצדק אני מניחה.

השורה התחתונה: יחי ההורות הבלתי מושלמת! וישתקו כל יודעי הכל – די ל-נו!


10 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    את צודקת כל כך. ההורות הפכה לדת והיא נתונה כל הזמן לציד מכשיפות.
    אלה מזדעזעים מהמחשבה על שוקולד ואלה לא יקנו לבנים רובים כדי שלא יהיו פאשיסטים וההם מספרים לילדים על התרנגולות המסכנות שמנופחות מאנטיביוטיקה ועוד ועוד.
    איזה גיל עקשני זה. אנחנו (שוב) בתחילתו (שנה ו-8 חודשים) ולפעמים….אפילו שזה ילד נוח במיוחד.

    לגבי הבגדים – יכול גם להיות שיש לו רגישות כלשהי. יש דבר כזה (והנה לקחתי בלי רשות את תפקיד זאת שהולכת מולך ברחוב!)

    • היי מיכל. תודה. בכללי — על ההבנה — ובפרט, כבר אמרה לי הגננת שאולי זה משהו עם העור, אולי. לי נדמה שזה יותר פחד משינוי — לעבור ממצב של עירום ללבוש וכן ההפך. אבל אנסה לחשוב בכיוון שוב. תודה וגם לכךם בהצלחה.

  2. רונן א. קידר

    את צודקת לגמרי. בעיני זה פשוט מפחיד איך שהיום כדי להיות "הורים נכונים" צריך לעשות דוקטורט ולהשקיע הון. והכל בגלל שהחברה מרשה לעצמה (כמו שתמיד הרשתה) לפלוש לרשות הפרט.

    • מיכל ברגמן

      אף אחד לא נולד הורה ובהחלט מכל מלמדי השכלתי (גם על דרך השלילה).
      לקח לי למשל שלושה ילדים כדי ללמוד ממישהי שלא צריך לנסות ולהסיח את דעתו של ילדון זועם. ההיפך. לחבק אותו ולתת לו לבכות כאוות נפשו.
      זה באמת יעיל ודורש פחות אנרגיה ועצבים ומקבלים בתמורה ילד נקי מכעסים, לפחות לאיזה יום-יומיים.
      סתם דוגמא.
      מה שמפחיד זו ההזמנה של ההורים עצמם להתערבות-
      זו תעשיה שלמה של ספרים,סדנאות, חנויות, מוצרים שאף אחד לא צריך, חוגים לגילאי שנתיים (שלא רוצים להיקרע מאבא-אימא ומתחננים שיניחו להם לנפשם), פלישה לכל רגע לא פנוי בחייו של הילד המסכן – מין טוטאליטריות יאפית אבודה וכנראה קצת ילדותית בעצמה, מלווה בטונות של רגשי אשם ומבוכה ותהיה איך זה קרה לנו. הבטחנו לעצמנו שלא נאמר את המילה "לא", שלא נצא מהכלים, שנתחשב ברצונותיו, שנפתח אתו אישיות יצירתית (איך אפשר לפתח משהו באווירה החונקת הזו?), שתמיד נהיה שם בשבילו (כן, גם כשהוא בן 30).
      בחיי שנתקלתי בדיונים תוהים על השאלה האם ראוי לבקש בנימוס מהילדים להשתתף במטלות הבית (לתלות כביסה, לעשות כלים, לא לכרות פחם בווילס) ואם ראוי לשלם להם (נו ברור, הם גם משלמים לי, לא?)וכמה, ולשם תשובה על השאלות הללו ישנם יועצים וסדנאות ומה לא.
      אז נכון שתמיד היתה התערבות ונכון שלפעמים צריך להתערב – יש לאנשים נסיון חיים שאפשר ללמוד ממנו – אבל אף פעם לא פרחה תעשיה כזו של מוצרים לרגשות אשם.

  3. מה שנחמד, שלכל גיל יש את הבעיות שלו… לפחות הבעיות משתנות!
    איך את אומרת שאלו יהיו הצרות שלי.
    שבת שלום טובה.

  4. עדנה גור אריה

    אני אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. את מעבירה בצורה נהדרת מה שכולנו חשים או חשנו כהורים. יישר כוח.

  5. היי אומי,
    מעניין לקרוא את זה, מעניין ומעצבן, ויש איזה שהוא צורך ב"שימת פס" חברתית כנראה.
    באשר לחינוך ילדים, אני אוהבת את גישת ה"כל הכבוד" יותר מה"נו נו נו".
    if you know what I mean…

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר