הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
בתשובה להערות מאירות העיניים שהתקבלו לפוסט הקודם:
כל מי שיש לו בן או בת משפחה הזקוקה לטיפול סיעודי ובכלל זה שירותיו של עובד זר יודע שאין בעסק הזה שחור ולבן. הרי בדיני נפשות מדובר ובדיני נפשות כמו בדיני נפשיות הכל תלוי בנפשות הפועלות. אם כן תמצאו כאן קנאה וקריזות ועצלנות וגם אצילות ובחירות חוזרות בין ילדים לבין הורים לבין פרנסה וכלכלה וכל דבר אחר מתחת לשמש ולשטיח. מבחינה זאת כולנו באותו סיר ובמידה מסוימת ניתן אף לומר שההבדלים ביננו הם רק עניין של מין ומידה של מצוקה. ובכל זאת, לאור הניסיון של השנים שעברו, אינני יכולה אלא ללחוש תקווה ותפילה שלעולם לא אאלץ לבוא במקומם לא של המטופלים ולא של המטפלים. שנה טובה.
מתחת לשמש ולשטיח — זה נחמד ונכון. הרבה דברים יפים ומכוערים קרו אצלינו בימיה אחרונים של אמי, ולא רק עם המטפלת הזרה, לפעמים אפילו אחי התנהג קשה, וסובל מזה עד היום.
אבל הוא גם ניגן לה כל יום בגיטרה… וניגן גם ברגעיה האחרונים.
אוי סבינה …
אני חושבת שהמצב הזה קשה לכולם. העובדים הזרים עושים עבודה מתישה ואני לא מתכוונת רק לעבודה הפיזית, אלא בעיקר לעוצמה הנפשית לה הם זקוקים כדי לטפל באנשים סיעודיים. אנחנו יודעים זאת. אני מאחלת לעצמי שלא אגיע למצב הזה. שלא אצטרך להיות תלויה באחרים. לשם זה אני מכינה צואה בחיים.
הי עדנה. הדבר בכל זאת דורש הרבה כוח, ללא ספק. שנהיה בריאים!