כרגע מסרתי טיוטה של המאמר לפרופסור. היא נקראת "ללדת ועוד איך — חוקי הלידה הלאומיים בתקופת היישוב." היא לא גמורה אבל אני כן. עבדתי יותר מדי. כואב לי בידיים ובעיניים ואכלתי יותר מדי. ערמות של כבישב מחכים לי בזרועות פתוחות. יש לי בן עוד לא שנתיים שלא אוהב ללבוש חיטולים, כבר יודע איך להפעיל את מצלמת הוידיו שבפלפון, ומעדיף לישון, כאשר הוא ישן בכלל, עם פלג גופו כלשהו נטוע עמוק בתוך אמו. זוגתי מורה שובת ומדי פעם יש ריבים בבית. הערב הוא בישל מרק ירקות וקיש ברוקולי ויצא להפגין מול בית הדין לעבודה. ואני רק מתפללת, שאלו יהיו הבעיות שלי!
כל הכבוד אומי על העבודה שאת עושה, לא לכולם הזכות לעבוד עם פרופסורים. בצד אחד את עייפה אך מצד שני בטח מרוצה מהעבודה שעשית, ששווה כל מאמץ.
נתת לי חשק על מרק ירקות….אז בתאבון!!!
היי יעל. תודה רבה על העדוד. בדיוק קראתי על הנסיעה שלך –ב 5:40! כל כך הזדהתי!!!!
תודה רבה אומי, שקראת את הבלוג שלי.
נכון אומי שלפעמים החיים נראים כמו משהו לא מובן? מה שמובן שהעיניים נעצמות והגוף זועק הצילו. לכי לישון. מחר יום חדש.
ממש כך. תודה. לילה טוב.א.
את באמת שווה, טוב שאת מודעת לכמה את עושה… בהצלחה.
להתראות טובה
מאוד מעריכה אותך
בהצלחה עם הטיוטה ועם השביתה!
תמיד כשאומרים "שאלו יהיו הצרות שלנו" שוכחים ש:
א) למעשה, אלו הצרות שלנו
ב) שמשפט זה (שאלו יהיו וגו") הוא אסטרטגיה של דחיית תחושת רחמים עצמיים באמצעות החלפתה בתחושת אשמה כלפי אלו שהצרות שלהם גדולות יותר.
אני בעד פרופורציות אבל בכיה קטנה או גדולה פה ושם ולפעמים ברצף לא הזיקה אף פעם לאף אחד שאני מכירה…
וכמו שאמרה ק"פ" אסטס ברשימת המלצות שלה לחיי זאבה בריאים – תמיד אפשר לילל… חיבוק!
החיבוק היה במקום, וגם הערה. רק שהייתי מוסיפה עוד אלטרנטיבה — אמונה תפלה: את בוכה עכשיו? בואי אתן לך משהו שבאמת מתאים לבכות עליו! שלא נדע!