הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

אבל

 

שעה קלה לפני כניסת השבת, הלכתי לבדוק את הכתוב בלוח המודעות של בית הכנסת. רציתי לדעת מתי תפילת מנחה למחרת. כבר הזכרתי כאן פעם, שאני נוהגת להיפגש שם, עד כמה שאני מספיקה, אישה מבוגרת — my old lady. הכינוי הזה שלי עבורה אמור להיות מלא חיבה, ולא בכדי. לראשונה פגשתי אותה בשנת האבל עבור אבי ואינני זוכרת בדיוק איך נוצר בינינו הקשר אבל אני זוכרת שלפעמים, במיוחד בהתחלה, לא זו בלבד שהיינו מתפללות זו לצד זו, מדי פעם, היא היתה מדקלמת איתי את הקדיש (בלי כוונה, כנראה. כנראה שהיא שמעה את התפילה הזאת כל כך הרבה פעמים שהמילים היו פשוט שגורות בפיה). היה בזה משהו נחמד, כי זה די מפחיד לומר קדיש מעזרת הנשים, במיוחד כשבית הכנסת מלא, כפי שקורה הרבה בשבתות. אבל היה בזה גם אלמנט מפחיד. פעם, כשהיא לא הגיעה, פחדתי שאולי הרגתי אותה עם הקדיש שלי. ברוך השם, היא חזרה. אבל החדשים הבאים ידעו תהפוכות. פעם הבנתי מבעלה שהיא נפלה ואושפזה בבית החולים ואפילו הלכתי לבקר אותה שם ואחר-כך הם שכרו שירותיה של עוזרת מנפאל והיא היתה מביאה את my old lady לבית הכנסת במרכבה (הכינוי של הבן חמש שלי לכיסא גלגלים). אחרי שסיימתי שנת הקדיש שלי, היה מסובך יותר בשבילי להגיע אבל המשכתי לנסות. לכל הפחות, נוצרו אצלי רגשות אשם כל שבת אחה"צ – האם להפריע לרוגע של המשפחה בבית או לצאת לתפילה? לא תמיד הגעתי, אני מודה. גם הם לא תמיד הגיעו ואז תמיד הייתי מפחדת שאולי משהו קרה וכו' ותמיד הייתי מסתכלת בלוח מודעות האבל בקוצר נשימה. והפעם, שעה קלה לפני כניסת השבת, היא היתה שם. כל חיי התיידדתי עם נשים מבוגרות. אני מאד אוהבת אותן, והן אותי. זוהי אהבה טהורה ונעלה. אבל מפחידה. אני לא מאמינה שאיבדתי גם אותה.

 

 

השאר תגובה ל משתמש אנונימי (לא מזוהה) ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר