יש סצנה בסרט בילי אליוט, שולית לכאורה וקצרה למדי אך אמירתה עמוקה בעיני. היא היחידה בה מופיעה אמו המתה של בילי. בילי הנער ניגש למקרר, פותח, מוציא קרטון חלב, מרימו ומהר גונב ממנו כמה לגימות. והנה, בקצה עינו, אמא שלו, ישובה ליד שולחן המטבח, נוזפת בו קלות על שהתעצל ולא הלך והביא כוס. ככה זה כשאמא שלך מתה. את נזכרת בה כל פעם שאת עושה משהו שנהג להזמין את נזיפתה. אולי זה טוב. זהו זיכרון חי מתמיד.