אתמול בבוקר נפטרה אמה של חברת משפחה מדרום אפריקה. אפשר גם לומר חברה של אחותי אבל אחותי בחו"ל. דיברתי עם אחות אחרת שלא יכלה לבוא ללוויה אז אמרתי שאני אלך בשבילנו. זה נחמד להיות אחת משש אחיות ולחלק את חובותינו המשפחתיות בינינו כאילו בין נציגות המשפחה. אבל, אמרתי לעצמי בדרך לשם, מעניין אם אחרים תופסים את זה ככה.
ההספדים היו מרגשים מאד. החברה פתחה בהכרת תודה לאנשים שבאו – עכשיו אני מבינה מה זה לחיות רוב חייך במקום אחד ולמות במקום אחר, היא אמרה והוסיפה, אני מבינה עכשיו את חשיבות המצווה של ליווי המת. חשבתי על אמא שלי. היא היתה באה אבל היא שוכבת חצי משותקת בדירה כמה קילומטרים מכאן. בהמשך סיפרו על האמא המיוחדת כל כך שהיתה להם ואני גמרתי בדעתי להיות אמא יותר טובה.
כדי להגיע לקבר היינו צריכים לנסוע במסלול צר ומטולטל בין הרים וחומות עשויים קוביות-קוביות לבנבנות. הייתי לבד באוטו. מדי פעם עלתה בי תחושת לונה פרק. הטקס ליד הקבר היה פשוט ועצוב. חשבתי הרבה על אמא שלי. גם בכיתי. כשיצאנו משם ניגשתי לחברה כדי לברך אותה בהמקום ינחם. אמרתי לה שאני מצטערת שאחותי לא יכלה להיות. את הממלאת מקום, היא השיבה לי בחייוך, הבנתי את זה מיד.
עצובות פרידות כאלה.והמושג "ליווי המת מרגש".
טקסט פשוט זה טוב. המוות לא צריך יותר מזה.
אז בסופו של דבר חוץ ממצוות ליווי המת יפה שעשית לעצמך שיעור ומצאת דברים ללמוד מהם:
איך רואים אותך אחרים, המחשבות על אימא, המחשבות על האימהות שלך…
תודה רבה לוסי, על ההבנה 🙂
רציתי לכתוב "אוי" אבל איכשהו זה לא התאים
רותפ, אוי תמיד מתאים 🙂