בננות - בלוגים / / קטן עלינו
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

קטן עלינו

 

 

המורה שלי לאלכסנדר אומרת שאם ניקח את הדמיון שלנו לדולפינים, אז עלינו להתייחס אל ההריון והלידה שלנו כפי שאלה מתרחשים בקרב הדולפינים – כתהליכים שפורסים על פני שנה שלמה. אם כן, במעמד חגיגי זה של כשלושה חדשים אחרי הלידה עצמה, ובמונחים דולפיניים, בעוד אני רק מתחילה להוציא את הראש מכל הדבר הזה, ארצה לרשום כאן כמה תובנות שהגעתי אליהן במהלך ההריון האחרון, לפני שאלה מתפוגגות באוויר העולם.

 

זכור לכם שהלידה היתה בבית. אצלנו זו היתה הפעם השלישית ועדיין, אני פוגשת אנשים שמרימים אלי גבה ואומרים בקול יודע-כל: "לידת בית? איזה אומץ!" ברור שאצל רובם מדובר בדרכם מלאת הטקט לומר נו נו נו. אבל גם אם נתעלם מכוונותיהם הטובות הרי אומץ הוא דבר יחסי. למשל, כשאני עליתי ארצה בגיל תשע-עשרה בערך העירה לי בת דודתי עם אותו "איזה אומץ" ואילו אני חשבתי שדרוש יותר אומץ בכדי להישאר בדרום אפריקה בבית ההורים.

 

יתר על כן, גם אם פחדנו יותר מלידה תחת אשפוז מאשר לא, הרי במקרה שלנו היתה לי מידה של פרוטקציה. אמרתי לשכינה, את הרי מכירה את כל המאבק הזה לזכויות יולדות שהוא חלק אינטגראלי מחיי? אז זהו, שאם משהו ישתבש בלידה זו עלולות ההשלכות להיות קשות גם עבורו. אם כן, על-פי מבחן התוצאות, נראה שניתן לנו האישור האלוקי להמשך המאבק אחיותיי!

 

נו טוב בסדר בסדר אני מודה, גם ככה אינני יכולה לומר שלא פחדתי ככל שהתקרבה הלידה. הרי בחברה שלנו, כל מה שבחורה צריכה זה לחשוף ניצוץ של בטחון עצמי בתחום הזה וישר ישגרו אלייך פלוגה שלמה של סיבות לפחד. אבל באיזשהו שלב, הגעתי למסקנה שצריכים להתייחס אל לידה כאל סוג של "ספורט אתגר" – לנקוט באמצעי הבטיחות הדרושים אבל להיות נחושות, ולדעת שזה אפשרי בהחלט. בסוף אף זכינו במדליית זהב.

 

כרגע שוכב לי פה אותו זהב, ראשו טמון היטב בתוך המרפק שלי, והוא בשלו, מוצץ בנחת את האצבע. שלא תחשבו שהוא איננו בוכה. כדרכם של רוב התינוקות או-הו כמה הוא בוכה. אבל לאחרונה הוא גם מצליח מדי פעם להכניס את מר אגודל הקטן לפיו הגדול ולא תאמינו איך שהוא מתאים בול ומה אני אגיד לכם? ברור לי שנשלם על זה מתישהו בעתיד אבל כרגע, הסיפר הזה על הילד ההולנדי שהכניס את אצבעו לסדק בסכר ובכך הצליח להציל עיר שלמה, הוא סתם משל לעומת הדבר האמיתי שקורה אצלנו. במילים אחרות, קטן עליהם.

אני מודה לחברותיי שבשיחות איתן הצלחתי להגיע אל רבות מן התובנות האלה — אין עליכן

 

10 תגובות

  1. אומי את חמודה ממש!

  2. זהב טהור!

  3. רונית בר-לביא

    זה מקסים, אומי.

    ואני מאד אוהבת את החוזק שלך,
    את אחד האנשים הכי חופשיים במחשבה שאני מכירה, גם וירטואלית.

  4. יחי הנס הקטן ואמו העשויה לבלי חת!

  5. רותפ, חני, רונית ואמיר, המון חיוכים וחמימות נתתם לי כאן על הבוקר :)) המון תודות. 0.

  6. תובנות מרגשות , אומי
    תהני מהזהב עם האגודל בפה כשיגדל האגודל תתחלף באצבע המורה….

    שתרווי ממנו נחת .תודה ששיתפת ,אומי

  7. מירי פליישר

    אומי
    תגדלי אותו בנועם. תובנות מעניינות.

  8. נשיקות למתוק הקטן.

  9. טובה גרטנר

    היי אומי
    נהנתי לקרא, ויש לי הרגשה שיש עוד מה לפתח בהבנות לפני שהן מתפוגגות, מה זה היה הדיבור עם השכינה…
    מה זה לינקוט אמצעי ביטחון, מה זה ללדת בבית שיש עוד אנשים שדואגים לך… כשהם יודעים שקורה משהו בחדר ליד לאמא.
    סקרנית לקרא עוד על הדקויות בנושא.
    גם על המשפט של האומץ-
    על הפער בן מה שאומרים זה אומץ, לעומת מה זה אומץ??? בשבילך.
    וילדך קיבל אמא נפלאה, תגידי לו, ככה טובה כתבה לי…
    ואין כמו שיחות עם חברות… מסכימה איתך
    שלך טובה

  10. התובנה של אצבע בפה כמעין האצבע ההולנדית בסכר – גדולה!

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר