בננות - בלוגים / / טיפול כפוי ביולדת
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

טיפול כפוי ביולדת

 

 

 

 

  

ביום 28.6.09 הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה על כפיית טיפול רפואי לאשה שסירבה לטיפול פולשני במהלך הלידה, וזאת בשל הסכנה לעובר ולאשה

http://www.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/me-09-06-23437.doc

הנה תגובתי: 
 

באחד ההריונות שלי, בעודי מתקרבת לתאריך הלידה, הרופאה שלי שאלה אותי באיזה בי"ח אני מתכוונת ללדת. אמרתי לה שאינני בטוחה עדיין… אני מפחדת מאד מהמוניטור, אמרתי לה. הרופאה ברוב תבונתה הבינה למצוקתי וענתה שאני יכולה לבקש שלא יחברו אותי למוניטור (או שיחברו אותו אליו רק לסירוגין) —  רק "תבקשי יפה", היא הוסיפה. סליחה? אני עדיין לא בטוחה ששמעתי את אשר שמעתי: "רק תבקשי יפה"? עבורי ועבור זוגתי המשפט הזה היווה לא פחות מהזמנה מפורשת ללדת בבית. וזה לא שלא לימדו אותי איך לבקש יפה אלא שעצם הרעיון לפיו יולדת שאינה "מבקשת יפה" מוותרת בכך על זכויות הגוף שלה הפחיד אותנו נורא.

על רקע הסיפור הזה, אני מבקשת להציג בפניכם פס"ד — שניתנה כאמור ביום 28.06.09 על-ידי שופטת ביה"מ המחוזי בחיפה – והוא מתחיל כך: "היולדת, אלמונית, הגיעה אתמול בשעות הבוקר לבית החולים עם צירים. החל מאמש בשעות הצהריים, היא מסרבת לאפשר לערוך כל בדיקה וגינלית (בדיקה אחרונה הראתה פתיחה של 4 ס"מ). ניטור עוברי אחרון, היום בשעה 11.30. מאז לא מסכימה לכל התערבות, לרבות ניטור עוברי על מנת לדעת מה מצב העובר. " אומר כבר עתה כי אותו סיפור נגמר במתן צו — על-פי ס' 15 (2) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996  (להלן: החוק) – "המורה לצוות הרפואי לבצע כל בדיקה או טיפול רפואי ביולדת, אף בהעדר הסכמתה, כפי שיידרש, על מנת למנוע כל סיכון לעובר וליולדת, ובכלל זה, הרדמת היולדת, ויילוד העובר בכל דרך, כולל בניתוח קיסרי."

בעיניי, פסה"ד האמור רווית בעיות וברצוני למנות לפחות חלק מהן כאן. ראשית, עולות שאלות של הגדרות: לדברי השופטת מדובר כאן באישה "הנמצאת בעיצומו של הליך הלידה", אבל האם משמעה "חולה"? הלא דווקא נשים שאינן מסוגלות להוליד ילדים נחשבות בחברה שלנו ל"חולות" הזקוקות ל"טיפול", והנה גם יולדת נחשבת ל"חולה"? אף בחוק עצמו "יולדת" איננה כלולה במפורש בגדר "מטופל". יחד עם זאת, מכיוון ש"מיילדת" נכללת ברשימת "מטפלים" לפי החוק (אם כי אנו לא שומעים מאף מיילדת במהלך כל פסה"ד הנדון), ניתן לומר שגם יולדת נכללת תחת כנפי החוק, מה גם שהיולדת הרלוונטית אושפזה במוסד רפואי בפועל.

עוד בעניין הגדרת "מטופל" לפי החוק, ברור שהלאה חייב לכל הפחות להיות "אדם". מכאן, שאין מקום בו ל"עובר", לפחות לא במשפט שלנו. ראייה לכך תמצאו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 לפיו "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו." אם כן, הבעיה הבולטת ביותר בקשר לפסה"ד הנדון הוא שרוב רובו עוסק במצבו (המשוער) של העובר, שבכלל איננו "מטופל" לפי החוק, ולא של האשה עצמה. הבעיה האמורה עולה במלוא חריפותה בקשר להחלטת השופטת לכלול בצו שנתנה גם את האפשרות של ביצוע ניתוח קיסרי ללא הסכמת האם וללא קביעת כל תנאי נוסף – כפי שנראה מאוחר יותר.

נעבור עתה לשאלת הגדרה אחרת: מהו ה"טיפול" אותו מסרבת היולדת לקבל? אם לשפוט לפי פתיחת פסה"ד, מדובר כאמור בבדיקה וגינלית וכן ניטור עוברי. למעשה, לא מדובר בטיפול כלל אלא בניסיונות לאסוף מידע על מצבה של היולדת. אמנם, על-פי החוק עצמו, "טיפול רפואי" כולל "איבחון רפואי" וכן "טיפול רפואי מונע" (כמו גם "טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי"). אבל בהקשר של לידה עולה השאלה הבאה: האם אלה הדרכים היחידות לאבחן את מצבה של האישה? אכן, תמצית הביקורת נגד המדיקליזציה של הלידה היא שמידע אותו משדרת היולדת עצמה כבר לא נחשב אלא חייבים למדוד ולהעריך את מצבה דרך אמצעים טכנולוגיים אובייקטיביים כביכול. בפועל, רבים מן אמצעים החדשים שבאו לעולם למטרה זאת לא הוכיחו את יעילותם בשטח ויש אף מחקרים המעידים על נזקים שהם עלולים להסב ליולדת וליילוד. הדבר נכון בקשר לבדיקה וגינלית — שעשויה לגרום ליולדת כאב, פציעה, זיהום ובושה, במיוחד כשהדבר נעשה בניגוד לרצונה — אבל הוא נכון במיוחד בקשר למוניטור.

עד היום, הדבר היחיד שהוכח בוודאות בקשר לשימוש במוניטור הוא קשריו לעלייה ברמת הניתוחים הקיסריים. ניתן למנות שתי סיבות לכך: ראשית, המוניטור אמנם מראה את מצב דפיקות הלב של העובר, ולעיתים יש בהן ירידה לקראת הלידה, אלא שהמדע הרפואית עדיין איננו בטוח מה המשמעות לכך. התוצאה היא הרבה פאניקה וניתוחים קיסריים שלא לצורך. שנית, בדרך-כלל השימוש במוניטור דורש מהאישה לשכב על הגב לתקופת זמן ממושכת, והדבר הזה כשלעצמו עלולה להאט את הצירים או, לחילופין, להגביר את הכאב אותו חש האישה, ומכאן קצרה הדרך לעוד התערבות רפואית, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך. בנוסף לכך, כיום מהווה הפחד מתביעות משפטיות (או "רפואה הגנתית") הנימוק השכיח ביותר להידבקות בתי החולים במכשיר זה. בנסיבות אלה, אני יותר ויותר מתרשמת כי השימוש השגרתי במוניטור, מבלי להסביר לאישה את מכלול ההשלכות של הדבר, הוא אשר מהווה למעשה הפרת זכותה להסכמה מדעת לטיפול רפואי, שהוא עקרון מנחה של החוק. הרי כל מטרת פסה"ד הנוכחי היא להצדיק את הסטייה מן הכלל האמור.

אם כן, מה שעולה בבירור בקשר לאותן פעולות טיפול/אבחון אשר מבקשים רופאי ביה"ח לבצע כלפי היולדת הוא שכל כוונתן לברר את מצב העובר. זאת אומרת, הרופאים בפירוש לא יודעים מה מצבו. והנה, במהלך מפוקפק מאד, אנו מגיעים פתאום למצב של סכנה. לעניין זה, כל מה שנאמר בפסה"ד הוא ש"לדעת ד"ר ד., הרופא המטפל,.. מאחר והיולדת אינה מאפשרת לברר את מצב העובר, נמנע כל מידע על תקינות, התפתחות והתקדמות הליך הלידה. לדעתו, אין לשלול כי העובר מצוי כבר עתה במצוקה עוברית." בהמשך כתוב "לדעתו, נכון לעכשיו, יש כבר סטייה במהלך התקין של הלידה… וקיים כבר מצב פתולוגי של הלידה. מצב זה מדאיג לדבריו, ומצריך התערבות מיידית להצלת העובר. "

השופטת ככל הנראה מסתפקת במילים אלה של ד"ר ד. בתור הוכחה לכך שהעובר אכן נמצא בסכנה (וכזכור, העובר איננו נכלל בגדר החוק בכלל) והיא איננה מבקשת שום ממצא לביסוס השערותיו. לדעתי, ייתכן וב"סטייה במהלך התקין של הלידה" עליה מדבר אותו ד"ר ד. הכוונה לסטייה ממה שנקרא ה- friedman curve. זוהי מעין לו"ז רפואי שנקבע למשך לידה פעילה. אך למעשה מדובר בלו"ז שנקבע לפי הלידה הממוצעת ומטבע הדברים צריכים להיות אנשים הנמצאים בקצה של אותו ממוצע, מבלי שהדבר מצביע על בעיה כלשהו. אם כן, גם לא ברור אם ה"סטייה" האמורה יכולה מבחינה משפטית להצדיק התערבות גופנית ממשית בגופו של מטופל.

בהמשך הדברים, מטלפנת השופטת לפרופ' א. – "ראש המחלקה, אשר בדק בשלב מוקדם יותר היום את היולדת והוא מעורב בפרטים". והנה, בפעם הראשונה, אנו שומעים על האפשרות כי לא רק לעובר נשקפת סכנה, אלא אף ליולדת: "לדעתו, קיים חשש לקרע ברחם העלול לסכן את היולדת, ויש לפעול מיידית להצלת האם והעובר." בקשר לכך, הבעיה היא שוב כי ככל הנראה מדובר בלא יותר מן השערה מצדו של פרופ' א., אותה מקבלת השופטת בתור אמת נחרץ, ללא צורך בשום הצדקה או ביסוס נוספים. הייתכן כי המדע הרפואי לא מכיר בשום סימן חיצוני לקרע ברחם אצל יולדת?

לאחר מכן ביקשה השופטת מ"פסיכיאטרית" לבדוק את היולדת ולהתרשם ממצבה, וד"ר ר. אכן ניסתה לשוחח עם היולדת ("וזאת בנוכחות עובדת סוציאלית"). אולם "היולדת סירבה לענות לפניותיה, צעקה 'תעזבו אותי, תצאו מפה', ועל אף שהוסבר לה הצורך לשים מוניטור והסכנה לעובר מסירובה לכל בדיקה לגבי מצב העובר, עמדה בסירובה ודרשה ממנה בכל תוקף לצאת." גם כשהשופטת עצמה שוחחה עם היולדת, הלאה חזרה וביקשה ממנה לצאת מהחדר, "לעיתים בצעקות בלתי נשלטות. היא סירבה לכל הצעה שלי, לרבות הסכמה רק לחיבור למוניטור על מנת לדעת מה מצב העובר."

תרגום הדברים לשפת הפסיכיאטרית היא ש"היולדת אינה מסוגלת להביע דעה ולהפעיל שיקול דעת." אולם, לנו, כקוראי פסה"ד, לא ברור כלל וכלל על מה מתבסס הקביעה. אכן, בהקשר זה עולות כמה ומכה שאלות, ובראשן, הייתכן כי עצם סירובה של היולדת להסכים "רק לחיבור למוניטור על מנת לדעת מה מצב העובר היולדת" הוא אשר הביא עליה את התווית של "אינה מסוגלת להביע דעה ולהפעיל שיקול דעת"? נשאל אחרת, האם בחברה שלנו, עצם הסירוב להסכים לטיפול רפואי אליו רוב היולדות (בתומן) מסכימות, הופכת אישה מיד למעין משוגעת שאיננה מבינה דבר? או שמא כל חטאה של אותה אישה הוא שהיא איננה מוכנה להקריב את עצמה בשביל התינוק שלה? או שמא הבעיה שלה היא אמונה יתרה בכוחות עצמה, דהיינו, ביכולת שלה להביא לעולם תינוק בריא ושלם ללא עזרה רפואית? (בשני המקרים האחרונים נראה כי מדובר בסטייה מאמונות היסוד של החברה שלנו.) או שמא כל מה שיש בפנינו הוא יולדת שאיננה יודעת איך "לבקש יפה"?

השיחות שקיימה השופטת עם בעלה ועם אמה של היולדת גם הן אינן תורמות הרבה לידע שלנו. האמא מצדה "סיפרה כי היולדת נמנעת כל השנים מלקבל טיפול רפואי חודרני, לרבות זריקות וכיוצ"ב" ו"ביקשה אף היא להורות על כל טיפול הכרחי להצלת העובר והיולדת, אף אם בניגוד להסכמת היולדת." הדברים האלה מעלים עוד שאלה: האם הסירוב של היולדת לטיפול הרפואי המוצע מקורו בפסיכולוגיה של אותה אישה או שהוא בכלל אידיולוגי? שהרי אם מדובר באידיולוגיה, אז איך ניתן לפסוק כאן דברים כגון, "היולדת נעדרת במצבה כל שיקול דעת, והיא אינה מסוגלת להבין את משמעות הסירוב …. " הרי היא מבינה; רק שהיא לא מסכימה.

לדברי הבעל, "אין טעם לנסות ולשכנע את היולדת להסכים לכל טיפול, כולל לעבור ניתוח, שכן מצבה אינו מאפשר לה לשקול בבהירות את הדברים." הבעל ביקש להורות מיידית על ניתוח קיסרי, ואילו השופטת התרשמה "משיקול הדעת של הבעל והבנתו את הנסיבות" וייתכן וזאת הסיבה שבסופו של יום, היא החליטה להורות לצוות הרפואי "לבצע כל בדיקה או טיפול רפואי ביולדת, אף בהעדר הסכמתה, כפי שיידרש, על מנת למנוע כל סיכון לעובר וליולדת, ובכלל זה, הרדמת היולדת, ויילוד העובר בכל דרך, כולל בניתוח קיסרי" (הדגש שלי – א.). אפשרויות אחרונות אלה הן הבעייתיות ביותר בעיניי, שהרי, הצו האמור נעדר כל תנאי מוקדם. מכאן שניתן ככל הנראה לבצע ניתוח קיסרי נגד רצון האם, גם על-מנת להציל את העובר בלבד. מבחינה חוקתית זהו מהלך מפוקפק – זאת אומרת, לשים את האישה במצב של סכנת חיים על-מנת להציל את העובר. אכן, על-פי תורת זכויות האדם, גבולות הגוף של האישה ההרה וכן של היולדת הם אותם גבולות גוף שהיו לה בטור סתם אישה – העור שלה. ולא משנה כמה הוא נמתח. אמנם, נשים רבות נוטות להקריב המון אם לא את עצמן עבור הישות הזאת שבועט להן מבפנים אבל אין לחברה זכות להכריח אותן לעשות כן. זהו דבר שבינן לבין עצמן.

מבחינת החוק, השופטת מסתמכת בפסיקתה על סעיף 15 (2) כאמור, אבל האם באמת מולאו תנאי הסעיף? למשל: האם הוכח שאכן "נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול רפואי, שיש לתיתו בנסיבות הענין בהקדם"? דווקא לי נדמה שפסה"ד היה יותר נכון אילולא חיכו עד שידעו אם אכן נשקפת סכנה לחיי האם ולא מדובר היה בהשערות בעלמא. שאלה אחרת היא מדוע החליטה בנושא שופטת יחידה ולא "ועדת אתיקה" כנדרש על-פי החוק? אמנם, החוק מאפשר לשופט מחוזי להחליט לבד אם עולה צורך ב"הכרעה דחופה" ולא ניתן לכנס ועדת אתיקה בדחיפות הנדרשת (ראו סעיף 24 ג לחוק), אך לא ברור אם זה המקרה שלפנינו. בכל מקרה, השופטת אינה מסבירה את הדבר כלל. אמנן במהלך מתן החלטתה, התייעצה השופטת עם גורמים מקצועיים, ובכלל זה שני גינקולוגים ופסיכיאטרית, אולם "ועדת אתיקה" דורשת גם נוכחותם של פסיכולוג או עו"ס וכן של "נציג ציבור או איש דת", ואלה לא היו מעורבים בהחלטה כאן. זאת ועוד, אילו התכנסה ועדת אתיקה כמו שצריך, ונכח שם, למשל, רב, הוא עשוי היה לפסוק שאכן לא ניתן להכריח אישה לסכן את חייה עצמה על-מנת להציל את עוברה. 

שאלות נוספות נוגעות לקיום שלושת תת-הסעיפים של ס' 15 (2) לחוק: האם באמת "נמסר [למטופלת] מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת" — הרי, כבר אמרנו כי בשימוש במוניטור עצמו כרוכות סכנות לאם ולעובר? לעניין התנאי לפיו "צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל", גם זה אינו וודאי כאן, וזיכרו: האשה היא המטופל(ת) ולא העובר. ומה עם הדרישה לפיה "קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי ייתן המטופל את הסכמתו למפרע." אולי היא לא רוצה את התינוק הזה בכלל, מזעזעת ככל שהיא המחשבה הזאת. לעניין זה, שימו לב שחוק העונשין שלנו מאפשר ביצוע הפלות (מסיבות קבועות מראש) עד לרגע הלידה עצמה.

על רקע הדברים האלה, הייתי מבקשת להציג סיום אלטרנטיבי לסיפור, אמנם קשה ובוטה, ובכל זאת יותר נכון מבחינה משפטית ואתית בעיניי. הוא מסופר על-ידי מיילדת תוך כדי ניהול פאנל מומחים בנושא דילמות ואתיקה בתחום המיילדות (בקריה הרפואית רמב"ם). "טובת מי קודמת בחדר הלידה – האישה או העובר?" נשאלו המומחים, וכך ענתה אחת המיילדות המשתתפות:
"לפני כ-10 שנים הגיעה אלינו ללידה אישה חד הורית, בשבוע 38-39 להריונה. יום שישי בבוקר. חדר 4. אני זוכרת בדיוק את המקרה….. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלנו במקרה שכזה, שנותן לך להבין מה זה אומר אוטונומיה של האדם. קראנו על זה בסיפורים, קראנו על זה במאמרים, אבל הפעם זה היה פשוט הלכה למעשה.
"פתאום התחילו שינויים במוניטור. ניגשנו לאישה ואמרנו לה – תשמעי, העובר מראה אותות מצוקה וצריך ליילד בניתוח קיסרי. והאישה אומרת – לא. חשבנו שהיא צריכה לעכל את הבשורה. בכל זאת, לא קל. היא חשבה על לידה רגילה… אז הסברנו לה עוד פעם. והיא שוב אמרה – לא! לא מוכנה ניתוח קיסרי – חד משמעי לא.
"התחלנו להחליף בינינו מבטים, מה עושים? הפעלנו את היועץ המשפטי, את משרד הבריאות, את כל מי שרק היה אפשר, כולל פסיכיאטר, שיבדוק אולי משהו בשיקול הדעת שלה לא נכון. מסתבר שהאישה כשירה להחלטה, יודעת מה היא עושה, יודעת מה היא רוצה ומהן ההשלכות של ההחלטה שלה. וככה עובר הזמן, ואנחנו לא יכולים לנתח, לא יכולים לעשות כלום כדי להציל את התינוק. באיזשהו שלב סגרנו את המוניטור כי היה פשוט מזעזע לראות איך העובר הולך ונגמר. וכך היה ובסוף העובר נפטר. קיבלנו שיעור מהחיים מה זה בדיוק – האוטונומיה של האדם".

מעניין לציין כי בהמשך הדיון מדברים אותה קבוצת מומחים על ביצוע ניתוחים קיסריים מרצון, ז"א כשאין הצדקה רפואית לדבר. ידוע לכל כי לא מהססים לבצע את הניתוח הזה בבתי חולים בארץ, והמדינה אף ממנת את הדבר, וכל זאת למרות הסיכונים הכרוכים בכך לאם (וגם לעובר וגם לילדים העתידיים להיוולד לאותה אישה — ניתוח קיסרי בעבר נחשב לגורם למוות-בתלי-מוסברת של עוברים בהריונות מאוחרים יותר של אותה אישה). במילים אחרות, החברה שלנו מוכנה להעלים עיין מן הסיכונים הכרוכים בעודף התערבות רפואית אבל לא את אלה הנובעים מפחות-מדי התערבות. והיחס הזה משתקף גם מפסה"ד שלפנינו.

לסיום, הייתי מבקשת לציין את התהייה הבאה: הרי מבחינה חוקית, אישה יולדת איננה חייבת להתאשפז בכלל בקשר ללידה. אולם בה בעת, המדינה מסרבת בתוקף לממן עבור נשים סוגים אלטרנטיביים – פחות רפואיים — של לידה, כגון, לידת בית או לידה במרכז לידה (שאינו למעשה בית חולים). בפועל, ייתכן שלולא ניתן היה לאותה אישה ללדת במקום אחר, עם מטפלות שחושבות ועובדות אחרת – למשל, על-פי המודל המיילדותי ולא על-פי המודל הרפואי – כל המתרחש בפסה"ד שלפנינו לא היה מתרחש בכלל.

 

 

[כל הזכויות שמורות למחברת]

 

 

 

 

 

 

 

 

37 תגובות

  1. אומי תודה שהבאת את זה לידיעה, גם את פסק הדין, גם את הניתוח המבריק שלך.
    כל כך מרתיח. זה נראה ומריח ומרגיש כמו אונס נורא ופומבי ובחסות בני משפחתה. פשוט נורא.
    מה שנורא הוא שהאישה לא זכתה לייצוג הולם, לא היה מי שדיבר שם בשבילה כמו שאת עשית כאן אומי יקרה.
    מה שנורא הוא שהשתמשו במצב לידה בו אישה מביעה את עצמה באופנים שאינם "רגילים" או "נורמאליים" קרי בצעקות כהוכחה לחוסר כשירות – ישר עולה במוחי מקריאת פסק הדין דמות אישה היסטרית (ואיזה מונח הולם זה בנקודה זו – אישה שצועקת מהרחם). ואל מול האישה ההיסטרית כבוד השופטת וכבוד הד"ר פסיכיאטרית שמנסות לדבר איתה בשפת המסדרונות הממוזגים והטריבונות מעץ מלא… פשוט נורא, נורא. ועוד שמשתמשים בתגובתה (צועקת) כהוכחה משתמעת למצבה הלא כשיר לקבל החלטות. נורא!
    מה שנורא הוא המחשבה על אותה אישה חוזרת הביתה לבן זוג ולאם שלא תמכו בה. שיצאו נגד מה שלפי דברי האם בפסק הדין, היה ידוע מאז ומתמיד כלומר שהיא לא מאפשרת בדיקות ופרוצדורות רפואיות פולשניות. לא משהו חדש, לא משהו לא ידוע, לא ניתן לטעון שהיא במצב שהיא לא יכולה לקבל החלטות, היא תמיד נמנעה ממעשים כאלו. האם אז כפו עליה דברים?
    איזו בגידה נוראית מצידם, ובמקום כל כך רך, כל כך פגיע!
    איזו הנכחה מזעזעת לגוף היולדת כמייצרת בשר תותחים.
    פשוט נורא (רציתי לכתוב "אין מילים" אבל מסתבר שהיו לי כמה וכמה מילים בעניין…)

  2. אישה כזו שתלד בבית. שתחסוך למטרה זו.
    שתישא בתוצאות בחירותיה מבלי שיהיה לה למי לבוא בטענות. רק חבל על בעלה ועל עוברה.

  3. גיורא לשם

    יתכן שהיולדת והעובר כבר מתו מרוב פלפול משפטי.

  4. גיורא לשם

    אני מוכרח לציין כי סעיפי חוק הם חלופה רעה מאוד להחלטות רפואיות קריטיות החייבות להתקבל בזמן אמיתי כאשר חרב הרשלנות הרפואית מרחפת כל העת מעל לראשו של המחליט.
    למה הדבר דומה?
    לרופא שנתקל בחולה שלקה בדום לב והוא פותח את חזהו כדי לעסות את הלב. באיזו זכות הוא מבצע פעולה פולשנית כזאת? האם עליו לפנות קודם לכן לבית-המשפט כדי לקבל אישור?

    • הי גיורא. אני באמת לא מקנאה ברופאים. אבל יכול להיות שגם בתחום שהזכרת יש עודף החייה בישראל… O.

      • גיורא לשם

        לאומי,
        בלא להיכנס לפרטים, יתכן שאני חב את חיי מגיל 18 לנסיון החייאה.
        ולעניין עצמו, בארץ שבה הרפואה ציבורית וקיימת מעין ערבות הדדית, הגנה על החיים היא מטרה נעלה בפני עצמה.
        דומני שהרפואה הציבורית הישראלית היא הטובה בעולם, ואת זאת אני אומר מנקודת מבט מקצועית למדי.

        • הי גיורא. הבעיה מתעוררת כשמחיים אנשים שאין להם חיים אח"כ. בכל זאת אני מסכימה איתך. א.

  5. ביחס לדרגת הזכויות של עובר יש שלוש דעות – יש הסבורים, שאין לעובר כל זכויות עצמיות, אלא הוא חלק אינטגרלי של גוף האם; יש הסבורים, שלעובר זכויות מלאות ומוחלטות כמו לכל יצור אנושי אחר; ויש הסבורים, שלעובר יש זכויות מסוימות, אך לא זהות לזכויות הנולד.

    החוק הבין שיש לפעמים מצבים בהם יש אינטרסים של עובר שצריך להגן עליהם מפני צדדים אחרים.
    למשל, חוק הנזיקין מגדיר "ילד" ככולל גם עובר ולכן העובר יכול להגיש תביעה בנזיקין בגלל עוולה שקרתה לו ו/או לאחד מהוריו עוד לפני שנולד.

    כך למשל גם בעניין חוק הירושה הקובע שיורש יכול גם להיות מי שנולד תוך 300 ימים ממות המוריש, כלומר הוא מדבר על עובר שיקבל זכויות ביום בו יוולד.
    נשאלת השאלה: האם אפשר לתבוע בשמו של עובר? והתשובה היא: כן.
    כמו חוק הכשרות והאפוטרופסות קובע שניתן לקבוע אפוטרופוס לעובר שטרם נולד על מנת להגן על זכות שתהיה לו אחרי שיוולד.
    אחת הדילמות הגדולות בעניין זה היא כמה אפשר להתערב בחיים של העובר?
    ואכן ככל הנראה לעובר יש את הזכויות שנקבעו מפורשות לגביו בחוק.

    במקרה הזה כנראה נשקפה סכנה לאם ולעובר גם יחד ועל כן התערב בית המשפט לטובת הצדדים.

    מיילדת היא אחות מוסמכת לכל דבר ועברה התמחות מיוחדת ליילוד ילודים. כל אחות, כולל מיילדת כפופות לרופאים במחלקות השונות לכן היא "המטפל".
    כשהלב חולה יש מכשיר א.ק.ג, כמו מוניטור ליולדת. האם יעלה על הדעת סרוב חולה לב, לבדיקת א.ק.ג ?.

    רפואת הציבור לא יכולה להרשות ליולדת לסכן את עצמה או את העובר שכן היא עלולה לעלות יותר כסף באם מצב העובר או מצבה יסתבך.

    נראה לי שהמדינה לא יכולה לממן לידות אלטרנטיביות כי הנושא הוא בבחינת "בחירה", בחירת היולדת.
    הדבר לא דומה לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים כמו נכים, שלמדינה יש אחריות לגביהם והיא מעניקה רפואה אלטרנטיבית כמענה לחולי שלא בבחירה.
    גם ניתוחים קוסמטיים הם בחירה ויש שוק של קצבים לנושא.

    בקיצור תודה שהבאת את הנושא.

    • הי תמי,
      נכון, לצורכי דיני ירושה, ניתן להתיחס אל עובר כאדם — שזכויותיו מתגבשות רק עם לידתו. אבל על-פי המשפט שלנו, אין לעובר זכות לחיים. ובטח שחייו אינם עדיפים על חיי אמו. וככה זה גם בהלכה.
      לעניין מימון לידות אלטרנטיביות, אינני רואה סיבה לכך שהמדינה לא תממן אותן. ואין כאן מקום להשוות לידה לסוג מחלה זה או אחר. לידה איננה מחלה אלא תהליך שנשים רבות עוברות והמדינה צריכה לדאוג לצרכים ולבריאות של נשים אלה. ואם תרצי לומר שזה עד גבול הסביר מבחינה כלכלית, הרי לידות אלטרנטיביות הרבה יותר זולות עבור המדינה.
      כל טוב, אומי.

      • אומי, הן לא יותר זולות כשהדברים מסתבכים. מה גם שלא תהיה חברת ביטוח שתסכים לבטח יולדות כאלו. עד כמה המדינה יכולה להתערב בחיי הפרט זו גם שאלה כלכלית. מי שמאוד רוצה- שתממן לידה עם דולפינים או לידת לבואיה…

        • אני לא מדברת על לידה עם דולפינים. אלא לידה פשוטה עם מיילדת. בהולנד כשליש מהלידות מתנהלות בבית בכלל ועוד אחוז גדול בלווי מיילדת בלבד. יש להם אחוזי תמותה שדי זהים לשלנו. המדינה תומכת בשיטה כי היא זולה עבורה. א.

          • גיורא לשם

            סוף סוף הבנתי כיצד זה שבהולנד שיעור האנטישמיים גדול מבכל ארץ אירופית אחרת… לך דע מה מכניסים לראש של העובר כאשר הלידה היא ללא פיקוח רפואי…

        • שלום תמי,
          מאחר ולידת בי"ח אינה חובה עניין הבחירה תקף גם לגבי לידה בבי"ח. מאחר והמדינה ממנת בחירה זו היא צריכה לממן בחירה אחרת. אם תקראי את תוצאות המחקר שבוצע ע"י אבנר שיפטן ושות. תראי שהתוצאות המיילדותיות של לידות בית מתוכננות בארץ הן טובות לפחות כמו לידות בבי"ח, אם לא יותר. הוצאות המדינה גם אם תממן את המיילדת ואת ביקור הרופא אח"כ יהיו יותר זולות. לא רק זאת כך המדינה יכולה להבטיח שנשים שרוצות ללדת בבית יוכלו לאפשר לעצמן לידה בטוחה ולא יתפשרו על אפשרויות זולות רק מטעמים כלכליים.
          בודאי אי אפשר להשוות ניתוחים קוסמטיים ללידות בית. אפשר אולי להשוות אותם לניתוחים קיסרייים אלקטיביים בהם מסכנים את חיי האשה מטעמים לא רפואיים.
          לגבי הסרוב לטיפול מוצע, קריאה ועיון בהיסטוריה של המיילדות מאז עברה לבתי חולים מצביעה על שימןש רב בתרופות ובאמצעים שסיכנו את היולדת והתינוק, המשמשים כשפני ניסוי. רק לאחר שנים התרופות הוסרו משימוש. אדם בעולם המודרני, לא רק יולדת, צריך לבחון היטב את "הטיפולים" המוצעים לו, גם אם רבים מהם לטובתו, וזכותו לסרב לכל הליך שהוא חושב כלא נכון לו. ולשאלתך – כן, יעלה על הדעת שאדם יסרב לא.ק.ג. או כל דבר אחר שמוצע לו. זה עתה קיבלתי קישור למחקר הקושר אולטרסאונד לאוטיזם. האם יעלה על הדעת לסרב לאולטרסאונד?
          אומי, אם את קוראה, תודה לך על תגובתך. אני מניחה שמי שקוראה זאת ואינה רוצה להרגיש שכופים עליה הר כגיגית, תבחר כנראה ללדת בבית
          תודה, רותי

          • רות, את המחקר קראתי קרוב לפני 20 שנה כשהייתי בהריון עם ביתי והאולטרסאונד מצא בה פגמים שהוכחו הפוכים.
            תודה לאל.
            למי מכגיע המידע?
            למי שמתענינת בוו אנושות.
            כמו המידע שקושר חיסונים לאוטיזם.
            ועוד.
            הכל במתרתפים .
            והדור הבא בועט ברחם.

          • תודה רותי.

          • גיורא לשם

            מוזרה ביותר הגישה שלפיה שבטיפול רפואי קיים רק צד אחד – המטופל.
            ובכן, חולה שמסרב שיצבעו בו פרוצדורה רפואית סבירה עשוי למצוא את עצמו במצב שבו הרופא ישחרר את עצמו, על-פי דין, מן הטיפול בו.

    • הי תמי,
      אני לא מכירה את החוק ורציתי לשאול- האם זכותו של העובר לירושה מותנית בכך שיוולד חי? נניח מקרה היפותטי של נפטר שבמותו הותיר אשה בהריון ממנו. נניח שלאשה זו אין זכויות ירושה כלפיו (אינה אשתו ואינה ידועה בציבור). העובר, לכשייולד יוכל לרשת את חלקו. אבל מה אם העובר נולד מת? האם אז אמו, כיורשת שלו זכאית לרשת את רכושו, או שלעובר שנולד מת אין רכוש כי מעולם לא היה במעמד של "אדם" משפטי?

      • …:)
        זו שאלה בלוגיקה או שאלה בחוק ומשפט?
        בשני הנושאים אני עונה לך מתוך ידע אישי ולא פורמלי.
        העובר שנולד מת (מסכנה אימו)ומתה עימו הזכות לדרוש מימוש צוואת אביו שלא הוכח ככזה.

        • נראה לי שזו שאלה בלוגיקה משפטית 🙂
          פשוט נראה לי (לפחות לגבי סוגיית הירושה, לא יודעת לגבי שאר החוקים שציינת) שהעובר צריך להוולד חי כדיי להחשב לישות משפטית.

  6. הדבר המדהים ביותר הוא כמובן, ההנחה שעם הכניסה לחדר הלידה אושפז המוח של האשה במקום אחר, כנראה בצמידות לאישיות שלה ולזכויות היסוד שלה.
    האם יש בפסק הדין משהו הנוגע לממצאים ממשיים שהצביעו על סכנה לאם או לעובר שאינה בגדר השערה/הפחדה? המטרנליזם השיפוטי והמשפחתי(למה לפנות דווקא לאמה של היולדת?)אומר דרשני אף יותר – מדוע לאם יש זכות להכריע את גורל בתה היולדת שלבתה היולדת אין על עוברה?

    נדמה לי שהאספקט הרגשי שרותם נגעה בו בתגובתה הוא עקרוני, ושהוא שיחק תפקיד לא קטן גם בחלטתה של השופטת. העובר הוא הרי "כמעט" תינוק, אדם, ואמא (אלא אם היא עושה משהו המנוגד "לנורמה" הרפואית-משפטית), הרי יודעת הכי טוב, לא?

    נדמה לי שפס"ד זה הוא חסר תקדים מבחינת מידת ההתעלמות מזכויותיה של האשה, ומזכותה על גופה. מה הלאה? ניתוח כפוי להסרת שקדים לילדים שמסרבים לקחת סירופ נגד שיעול? הסרת ערמונית לגברים שמסרבים ללכת לאורולוג אחרי גיל שישים?
    יש כאן פתח מסוכן מאוד בעיני.

    • היי טלי. מאד אהבתי את המושג "מטרנליזם שיפוטי." מעבר לכך, אני לא חושבת שצריך לדאוג מפסה"ד הזה באופן כללי — התחושה שלי היא שמדובר כאן ביחס מיוחד לנשים בהריון. דווקא בפסיקה לגבי מקרים אחרים, נדמה לי שיש יותר ויותר הקפדה על זכויות החולים.

  7. גיורא לשם

    למרות כל האמור לעיל אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת.
    מדי עשור בעשור תמותת ילודים ותמותת יולדות במדינת ישראל נמצאת בירידה.
    שעור הסיבוכים בישראל הוא מן הנמוכים בעולם.
    וצריך להסיק מכך מסקנות לגבי יעילותה של הרפואה הציבורית בישראל.
    אני אומר את זה באחריות מלאה, שכן שנים רבות עמדתי בראש קבוצה סטטיסטית שניהלה מעקב בנושא "בריאות האשה ההרה וילודהּ" — מחקר רב-שנתי שיזמה האוניברסיטה העברית בירושלים.
    יתר על כן, פתרון הלידה הביתית הוא אולי הנוח יותר בשביל נשים אמידות. בקרב אוכלוסיות ברמה סוציו-אקונומית בינונית או נמוכה, לידת בית תגדיל את שיעור התמותה ותרבה סיבוכים.

    • גיורא שלום,
      אין ספק שיש צורך ברפואה. אבל כמו כל שימוש בכלי מסויים, שימוש רב מדי מביא את התוצאות ההפוכות. למשל ניתוחים קיסריים. איגוד הבריאות העולמי מצא שעד 13-15 אחוז לידות קיסריות התוצאות המיילדותיות משתפרות. מעבר לכך התוצאות המיילדותיות מתדרדרות (סביר להניח שמוצא הניתוח הקיסרי הפך להיות נוח ככל שהרפואה הפכה יותר מגננתית). בארץ ברוב בתי החולים אחוז הקיסריים מגיע לפחות ל20 אחוז והרבה יותר. אם היתה כאן מחוייבות רפואית, מדוע בשערי צדק ובביקור חולים, שבשל שיקוליהם בוחרים להימנע ככל האפשר מקיסרי, אחוז הקיסרי נע סביב 12 אחוז? האם הם בחרו לסכן את היולדות אצלם, או מצאו דרכים אחרות, פחות פזיזות לטפל בקשיים בזמן הלידה?
      בזה שאדם בוחר לבחון את השרות המוצע לו, הוא אינו בהכרח מזלזל בו, אלא לוקח אחריות על חייו ועל גופו. הוא לוקח בחשבון שיכולה להיות טעות (יש מחקרים המעידים על אחוז גבוה שנפגעים דווקא בשל טעויות רופאים) שיכולים להיות גם שיקולים זרים (פרוטוקול שמכוון לכיסוי ביטוחי, תרופות שמעודדים את השימוש בהן בשל שיקולים מסחריים ועוד) אם תעבור בין בתי חולים שונים, תמצא פרוטוקולים שונים המציעים טיפולים שונים לאותה בעיה רפואית. רופאים הם בני אדם ושיקול הדעת שלהם מבוסס על הידע שצברו על אופיים ועל אופי המקום בו הם עובדים. אם הם היו מציגים את עצמם כך ולא (כמו שרבים מהם עושים) מציגים את עצמם כיודעי כל, האנשים היו שומעים אותם ובוחנים את הדברים וגם אם היו לוקחים את עצתם, לא היו באים אליהם בטענות במקרה של טעות.
      במידה ומטופל בוחר שלא לקחת את הנחית הרופא, הרופא יכול לאמר לו, שזוהי חוות דעתו המקצועית ואי אפשר לבוא אליו בטענות אח"כ. למעשה על פי החוק (תקני אותי אומי אם אני טועה) רשאי אדם לסרב להליך טיפולי מסוים, ועדיין אי אפשר לשלול ממנו את כל ההליך הטיפולי. כלומר יולדת יכולה לסרב למוניטור ועדיין ביה"ח מחוייב לתת לה את כל שירותי המיילדות שהוא מציע, לאחר שהוא מיידע אותה לגבי משמעות בחירתה.
      לסיכום, לדעתי זו חובת האדם ולא רק זכותו לבחון כל שרות שמוצע לו ולהחליט. בין אם זה טיפול במכונית או תיקון חשמלי בביתו, ויותר מכך כשמדובר בגופו ונפשו.

      • סליחה גיורא, אבל עוד דבר.
        פתרון לידה בבית הוא רק לנשים אמידות כי המדינה בחרה לא לתת לכל הנשים הבוחרות ללדת בבית, את הזכות למימון הלידה כמו שהיא נותנת לנשים שבוחרות ללדת בבי"ח. כלומר מדובר בסביב ה- 8000 שקל שהיא נותנת לביה"ח + שלילת מענק הלידה בסך של כ 1600 ש"ח כעונש על שילדו בבית למרות שלא פעלו נגד החוק.

        • אני מסכימה איתך רותי. ולגיורא, הייתי שואלת האם אתה לא תומך בזכות החולה להסכמה מדעת? הרי כל משמעות הזכות הזאת היא שניתן לומר גם לא. וכפי שאמר ביה"ש העליון: "רצונו של האדם הוא טובתו, וטובתו רצונו."
          זאת ועוד, לעולם לא הוכח שעצם האשפוז הוא אשר הוריד את אחוזי התמותה בקשר ללידה — דווקא המחקר של Marjorie Tew מבריטניה הוכיח ההפך.

          • גיורא לשם

            אומי,
            צר לי שאופן הדיון שלך בנושאים טכניים אינו הולם דיון טכני.
            את מביאה ראייה ממחקר בריטי ומנסה להסיק ממנו מסקנות על המצב בישראל.
            טיעון כזה אינו קביל.
            ועכשיו אדגיש את מה שראוי להדגיש: מערכת הרפואה באנגליה כושלת והולכת מעשור לעשור, ב"זכות" מדיניותה האנטי-חברתית של הגב' תאצ'ר. אפילו דור שלם לא יספיק לתקן את הקלקולים.
            מערכת הרפואה הישראלית, למרות כל קשייה, משתבחת והולכת מדי עשור בעשור.
            אני בהחלט תומך בזכות החולה להסכמה מדעת, ואני אומר את זה על סמך ניסיון עצום ורב שיש לי בתחום הזה מכל ההיבטים האפשריים.
            עם זאת, אני תומך בזכותו של הרופא למשוך את ידו מן הטיפול אם המטופל אינו מאפשר לו פעולה ראויה.

        • גיורא לשם

          לרותי דייויס,
          מה לעשות? המדינה צודקת.
          אין שום ספק שהטיפול הרפואי בבית-יולדות (כולל מחלקה גניקולוגית ועוד נספחים) עדיף על לידה בבית שאין עליה פיקוח רפואי.
          אמנם לידה אנה מחלה אך סיבוך עלול להרוג שני בני-אדם בבת אחת, ולא רק את המטופל הישיר עצמו.

          • גיורא יקר,
            בעולמך אין שום ספק. בעולמי יש הרבה. כך אני לומדת. העולם הרפואי שאתה אמון עליו, בנוי על מחקרים עם ביסוס מדעי. אז אנא, תקרא את המחקר האחרון על לידות בית שהזכרתי אותו קודם ופורסם על ידי ד"ר אבנר שיפטן, מחקר מדעי בכל אמות מידה, ותראה שהתוצאות המיילדותיות של לידות בית מתוכננות בישראל, טובות לפחות, אם לא יותר מתוצאות הלידות בית החולים, כולל הסיכון של מקרי מוות. יש סכנות אחרות בבית חולים. מבחינת התוצאות, הסיכון משתווה!
            מלבד זאת לידות הבית נעשות ע"י מיילדות מוסמכות עם פרוטוקול רפואי מחמיר. קשה לאמר שזה ללא פיקוח רפואי.
            בישיבה האחרונה שנערכה בכנסת בנושא, הודו גם נציגי משרד הבריאות ששלילת מענק הלידה מיולדות הבית הינו עוול שיש לתקנו. ולא רק זאת יש לעזור במימון כמו בלידות בי"ח. אני מניחה שעליהם אינך חולק כנציגי הבריאות במחוזותינו. אך במדינתנו הנאורה והצודקת גם החלטת וועדה כזו התומכת בשינוי החוק, לא מגיעה לידי ביטוי, משום שהכנסת מתפרקת חדשות לבקרים, והבחירות התכופות משבשות כל תהליך רציף.
            שבת שלום

          • גיורא לשם

            לרותי דייוויס,
            האמת המרה היא שאני חולק על כל מה שמתחולל כיום במשרדי הממשלה וגם על כל מה שקורה בכנסת.
            מנקודת ראותי, כל הממשל הוא מערכת של נמושות שצפו מן המדמנה בתמיכתם של כספי אולגרכים.

      • גיורא לשם

        לרותי דייוויס.
        רק עתה קראתי ביתר תשומת לב את תגובתך.
        לו היית שואלת את הרופאים הם היו מוותרים על הכיסוי הביטוחי לו עורכי-הדין היו מוותרים על תאוותם לתחוב את ידם לכל מקום שבו הם מריחים שאפשר להרוויח הרבה כסף מתביעה על רשלנות לכאורה.
        כמו כן הגיעה השעה להבין שרפואה אינה עניין של שחור/לבן. תחום ההסתברות הוא כיום החלק היותר חשוב בשיקוליהם של רופאים, אך דווקא עם תחומי ההסתברות קשה למטופלים להתמודד, משום שבאופן כללי אין בחינוך הישראלי חינוך לקבלת החלטות באופן שקול.
        באשר לחברות התרופות: לולי חברות התרופות היתה הרפואה הישראלית נחלשת כיום בכמה דרגות או שאנו היינו משלמים מחיר ביטוחי יקר בהרבה.
        אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה מעורבות החברות בטיפולים שונים, בהנפקת מכשירים ותרופות במחירים זולים, שלולי מעורבותן הישירה היו יקרים בהרבה.
        נוח מאוד להתגולל על חברות המכשירים והתרופות, אך הגיעה העת להבין את חלקן במחקר, בקידום הטיפול ובסיוע לרופאים ולמטופלים.

        • גיורא לשם

          לרות דייוויס,
          קראתי את דבריו של זאב שיפטן ואת פרטי עדותו בוועדת הכנסת.
          ובכן, הוא עצמו מעיד על המעקשים שהסטטיסטיים שלא הבנת אותם.
          כל יולדת שידוע לגביה סיכון נשלחת לבית יולדות.
          ערביות, נצרכות וחרדיות אינם כלולות בסטטיסטיקת הלידה הביתית שכן כולן יולדות בבתי יולדות. ושיעור תמותת התינוקות באוכלוסיות אלו גבוה יותר, בין השאר משום שהן ממעטות לבקר בתחנות אם וילד.
          לידה ביתית שהסתבכה מועברת לטיפול במחלקה יולדות או גניקולוגייה בבית חולים ואין היא נכללת עוד בסטטיסטיקת לידות בית!
          זה מבהיר היטב את ההטייה הסטטיסטית.
          אך אבנר שיפטן צודק. כמיילד ביתי את הוא רוצה לקחת על עצמו את הסיכון בלידה שיהיו בה סיבוכים.

          • גיורא שלום,
            צר לי שאתה בוחר לקרוא חלק מהדברים ולא את כולם.
            לדבריך האחרונים – המחקרים מתייחסים לכל הנשים שילדו לידה מתוכננת בבית, כלומר לידות שנחשבות בסיכון נמוך. הדבר נובע מהאחריות שלוקחות על עצמן מיילדות הבית. זה חלק מהפרוטוקול שלהן.הסטטיסטיקה שדיברתי עליה מכלילה נשים שהועברו לביה"ח מסיבה זו או אחרת. אין שום הטייה סטטיסטית. אם ברצונך לקרוא את המאמר האחרון שנכתב בירחון "רפואה" (לא ירחון אלטרנטיבי)המסכם מחקר של חמש שנים בנושא, שלח לי את כתובת המייל שלך ואני אעביר לך אותו. אולי תבין יותר למה אני מתכוונת.
            יותר מקרי מוות קורים באוכלוסיות שאתה מתאר כי תנאי החיים, שלהם כולל היכולת לשמור על היגיינה, ירודים. לא בשל שום סיבה אחרת. לכן לידה בבי"ח לא מורידה את אחוז ההסתבכויות אצלם.

            לגבי התגובה הקודמת שלך. רופאים פרטיים יכולים לבחור במי לטפל. ברגע שאתה עובד ברפואה הציבורית,אינך יכול להינות מהתענוג הזה. מוטלת עליך אחריות לטפל בכולם. אין זה אומר שיש לך הזכות להכריח את האנשים לקבל את הטיפול שלך. בשל כך נוצר חוק זכויות החולה. בשל כך קיימת החקיקה לגבי כבוד האדם וחירותו.
            אתה צודק לגמרי בכך שיש צורך בחינוך של האנשים. אני הייתי שמה דגש על כך שאנשים ילמדו לקחת אחריות על החיים שלהם ולא יעשו דברים כי כך אומרים, כי לא נעים, כי מה יגידו השכנים, או כי הרופא תמיד צודק. ההחלטה על סמך הסתברויות תמיד שמה סיכוי שהרופא טועה. ומאחר שקיים סיכוי כזה על האדם תמיד לשקול לפני שהוא מחליט לקבל איזשהו טיפול.
            לגבי חברות התרופות – אני לא מתגוללת על אף אחד. חברות התרופות משקיעות כסף רב בפיתוח תרופות כי הן מרוויחות מזה כסף רב. כחברה מתוקנת היה עלינו להשקיע כסף רב במחקר רפואה מונעת ויישומה. חברות התרופות לא ישקיעו בזה פרוטה. אנשים בריאים אינם קלינטים טובים. אף חברה לא תרוויח מזה אם אתה תדאג לעשות פעילות גופנית כל יום או תשמור על מצב רוח טוב, או תמעיט באכילת ג'אנק פוד (אלא אם כן יצליחו לשכנע אותך לצרוך כמויות של ויטמינים במקום). אני יכולה לאמר לך שבמשפחתנו הילדים גדלו לגיל מספיק בוגר בלי שימוש באנטיביוטיקה ושאר מנעמי תרופות. כן השתמשנו בצמחי מרפא והומאופטיה, שתומכים הגוף ומחזקים אותו אל מול המחלות.
            בהצלחה בבחירותיך
            רותי

          • גיורא לשם

            לרות דייוויס,
            ובכן, מוסכם עלינו שהאוכלוסיה היולדת בבית היא סלקטיבית יותר.
            בעניין אחד את טועה במפורש. רופא שמרגיש כי מגבילים אותו באמצעי הריפוי הנחשבים בעיניו לקריטיים, יכול לבקש שהחולה יפטור אותו מן הטיפול בו ואף יחתים אותו על הודעה כזאת.
            זכותו של הרופא לא לקחת אחריות על מה שאינו נראה בעיניו ראוי. וזה חל על רופאים במערכת הציבורית כשם שזה חל על רופאים במערכת הפרטית.
            ואת, רות, נסי לטפל, למשל, בדלקת פנים הלב באמצעים הומיאופטיים. כשתצליחי בכך, אנא הודיעי לי. אני אדע לעשות הון מן המידע הזה.

          • הי גיאורה. עד כמה שאני מבינה, רופא אינדיווידואלי אכן אינו מחוייב לפעול בניגוד למצפונו האישי, למשל, הוא לא חייב לבצע הפלה אם אינו מסכים לכך. אבל, אם כן, חייבים למצוא לחולה רופא אחר שיטפל בו. אומי.

          • גיורא לשם

            אומי,
            את צודקת.
            יטפל בחולה רופא שמסכים להיות כפוף למגבלות שמטיל עליו החולה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר