הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

היום

 

 

 

בבוקר שמעתי שהבן של אחת המורות המלמדת את ילדי נפטר.

"מסרטן," אמרו לי אחר-כך הילדים, "הוא היה בכיסא גלגלים." "היה לו כאב גדול," הסביר לי בני. 
"הוא היה בן שמונה וחצי," אמרה לי בתי.

אישית, לעולם לא פגשתי את אותה המורה. כל מה שידוע לי עליה הוא שהיא קצת קשוחה עם התלמידים, ובעבר הייתי כועסת על כך שהיא לא היתה רגישה תמיד לצרכים וליכולות שלהם. 
אני רושמת את הדברים כאן שיהיה לי תזכורת מדי פעם: 
להיות ערה לכל הקשיים שאין לי; להעריך נכון את הבעיות שיש לי, ולהתמודד איתן; ולהיזהר מהבעת עמדה כלפי אחרים – את לא יודעת כלום על מה שעובר עליהם באמת!

 

 

5 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    כל כך נכון,
    וכמה קשה ליישם..

    אני מוצאת שככל שנמצאים יותר בטוב,
    יותר בשמחה, ככה קל יותר ליישם את זה.

    • אני מסכימה איתך, אולי דווקא באושר יש משהו מאיים מאד.

      • רונית בר-לביא

        האושר מאיים, הדכאון מאיים,
        כל הקיום הזה מאיים …..

        "והעיקר לא לפחד כלל" – זה אדיר.

        האמת שזה מה שאני מאחלת לכולנו,
        כי בעיניי מזה נגזר כל השאר,
        אז לך לי ולכל הבלוגייה,
        והעיקר לא לפחד כלל.

        ה"ואהבת לרעך כמוך" יכול להתקיים בתנאי שהראשון מתקיים לדעתי.

  2. כ"כ חשוב להודות על מה שיש ולא להתגעגע למה שאין. וגם, כבר למדנו ש"הדשא של השכן לא יותר ירוק" משלנו. הדשא שלנו, הוא הכי הכי….

    אומי, גם אני סיימתי לימודי מגדר. בבר אילן? אצלי, גיליתי שהסריטה הזמנית או הקבועה בזמן הכתיבה שלי היא ה… שלוש הנקודות שלי שמופיעות הרבה, ככל שאני כותבת יותר. הן אומרות את המשכי המחשבות שלי, אלא שעוד לא נהגו, שטרם חשבתי עליהן או כאלה שאני מדחיקה לפינה אך הן עדיין שם…

    שיהיה שבוע נפלא לך ולכולן. דינה

    • היי דינה, כן, בר-אילן. כמה כיף לפגוש קולגה-חברה כאן. ואוי וויי, כמה שאני מבינה את ההתמכרות הזאת ל…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר