ביום השלישי

 ביום השלישי סחבתי על גבי ילד בוכה עד מפתן דלת הגן ומעבר לכך. הוא בכה ובכה ובכה. הוא בכה כשהרכבתי לו פרצוף על השולחן מעיגולים וריבועים צבעוניים. הוא בכה כשלא הרכבתי לו פרצוף על השולחן מעיגולים וריבועים צבעוניים. הגנן נראה נבוך. הוא הציע לילד להישאר רק חצי יום ולי, שייקח אותו לידיים. ניסיתי למסרו אבל הילד לא ריפה את ידיו מצווארי ונשארנו, אני והילד והגנן, בתנוחה כמעט אינטימית כך שלא נותר לי אלא לקחת אותו הביתה. הילד, זאת אומרת. הלכנו יד ביד בשקט המוחלט שנוצר בינינו מרוב השמעת המילה כישלון.

יש בזה משהו לא הוגן. כשאני רואה אותו כאן על השטיח לידי, שקוע במשחק עם החיות, מניח זאב ליד כבש, פרה, אריה וטירנזאורוס רקס ורוד, אני יודעת שהוא רחוק מכל כישלון. הכישלון הוא בשיטה שמכריחה ומצפה ממנו להיפרד יפה מאמא ולהיות ילד טוב לכמה שעות טובות בחיקם של מעל שלושים ילדים זרים לגמרי ועוד שני מבוגרים זרים אף הם, ולא משנה כמה רוך ואהבה הם מתיימרים להקרין בקולם.

ומה הכישלון שלי?  הרי זה ברור, גברתי, איזה מסר את מעבירה לילד כשאת לוקחת אותו הביתה בגלל (למרות?) בכי האימים שלו! מעתה, הוא מעולם לא יסתדר בשום מסגרת והכל בגללך! הוא צריך להתמודד! ואת צריכה לעבוד! את צריכה לחשוב גם על עצמך! ובסוף, נשק יום הדין — חשבתי שאת פמיניסטית!

כשאני מסתכלת על עצמי בעיניים שלך, הכישלון צורב לי. אבל באיזשהו מקום … תראו… ילד שקשה לו מצריך זמן, וזה לא פחות נכון כשהוא גדל. אדרבא. אז לא יכול להיות שיש מידה של היגיון בגישה שכדאי להשקיע קצת יותר זמן בשלב הזה, בתקווה לתת לפחות לחלק מן הבעיות לבוא על פתרונן לבדן ובזמנן? לאט לאט (כמו שאומרים כאן בכל פעם שילד מתחיל לרוץ). אולי זה ישכנע יותר אם אשתמש במונח "השקעה לתווך ארוך." ברור שאין הוכחה שזה עובד אבל לבטח זו תחושה מעט קלה יותר לשאת איתך מאשר כישלון חרוץ.