הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
נמאס לי להרגיש כישלון רק בגלל שאני חייה בלי תקן באקדמיה ואני מלמדת שם בתור מורה מן החוץ בלבד. וכשאני מסבירה לאנשים שלא ניסיתי אפילו ופרשתי מהמרוץ מלכתחילה, הם נועצים בי מבטים שמבטאים שילוב של חוסר הבנה ורחמים ושמא חשד שזה לא שלא ניסת אלא שלא הצלחת. ובמידה מסוימת הם צודקים. פשוט עשיתי את החישובים כמה שנים לפני והגעתי למסקנה כי בעוד המחיר – המשפחתי והאישי – שאשלם הינו וודאי, הסיכוי שאצליח להגיע ליעד שלי – להיות פרופסור אמריטוס – קלוש. בעבר היה כלל כזה שאם את עובדת קשה, תתקדמי ותגיעי בסוף. יכול להיות שגם אז זה לא תמיד עבד, על אחת כמה וכמה כיום. אינני מתלוננת. אני אפילו נהנית מן החירות שנמצאה כשמסירים את כבלי המוסד. ומובן שאת החלטתי עשיתי מתוך מה שנוהגים לקרוא "בחירה חופשית." אלא שאת עצם הצבת שתי דרכי הפעולה זו מול זו וכן הדרישה לבחור ביניהן, לא אני רציתי.
אומי, הגיעה העת לבחור בין מה שראוי ומתאים לך להרגיש לבין מה שלא. אני אגב בדיוק כמוך. אני עורכת רוב חיי וככשואלים אותי איפה למדתי עריכה אני פשוט צוחקת. וכשאי אז חזרתי ללימודי תואר שני לבסוף ויתרתי על התואר חרף ציוני המצוינים בזמן הלימודים כי – בדיוק כמוך – עשיתי חשבון רווח והפסד של אנרגיות ושל רלוונטיות התואר לחיי. כל מה שהוא אנטי ממסדי ואינו פוגע עד הרסני – מעולה לחיי נפש בריאים.
תודה רבה לגיבוי, ענת. גם נתת לי השראה לפוסט הבא!
אני זוכרת את היום שבו כמה מחברַי לעתיד אקדמי, במקום הזמנה לחידוש חוזה העסקה, או: במקום המינוי "מרצה מן המניין", קיבלו הודעה ובה כתוב ש-"לא מחדשים את החוזה" <במילים אחרות, אבל זאת המשמעות האופרטיבית>.
האנשים/החברים האלה היו אקסטרה-לארג' וסופר-דופר מוכשרים.
לי <ולא רק לי> זה הספיק.
עשיתי <לא רק אני> הסבה מקצועית.
ככה ש-
אני לא רואה בכך כישלון.
בחירה אישית, תו לא.
אִם פרפרים, למה בַבטן? ו- דווקא בבטן *שלי*?
אִם צפרדעים, למה לבלוע אותן ושיהיו בבטן *שלי*?
אלה ואלה טובים ומקומם בטבע הרחב, המרהיב, שנמצא מחוץ לבטני :).
כל הכבוד, אומי!
תודה רבה, רבקה. כשאני קוראת אותך אני מרגישה שאת יוצרת טכשיטים ממילים!