בננות - בלוגים / / נסיון לחשוב מראש
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

נסיון לחשוב מראש

 

 

 

כשהייתי בכיתה ה', פרצה מגפת כינים ביוהנסבורג, העיר בה נולדתי וגדלתי. הודיעו לנו שאחות מגיעה לבית הספר על-מנת לבדוק את ראשיהם של התלמידים ושיישלח הביתה כל מי שנדבק. בי דבק הפחד. פחד מבושה, שמא תימצא בשיערי הנבלה הזאת. אימי כנראה הבינה את ליבי ולקחה אותי עוד באותו יום אל רופא הילדים שלנו, אשר אכן מצא עדות לכינים, מה שאיפשר לנו לטפל בדבר לבד בבית מבלי להזדקק לאחות שלהם. הרופא הציע לי לגזור את שיערי – היה לי אז שיער ארוך מאד – אך סירבתי בתוקף. פחדתי להיחשף. אז הלכנו הביתה ואמא שלי החלה מסרקת ומסרקת את שיערותיי בחומץ עד שהתפטרנו מכל העניין הזה. לא אמרנו על כך דבר לאיש, אמא שלי ואני. אפילו לאחות שלי לא אמרנו כלום, כי היא היתה בהריון ולא רצינו לגרום לה להיבהל.

 

כמי שהגיעה לכאן מרצון, אני יכולה לומר בפה מלא שאחד האספקטים הכי קשים של החיים החדשים שלי בישראל הוא הכינים.

 

בפעם הראשונה שגילתי כאן בשיער שלי כינה, ככל הנראה מהגרת מראשה של בתי, פשוט יצאתי מדעתי. כך. ביד אחת נטלתי  מספריים, מהסוג הישן, כבדים וחדים וקרים למגע. וביד השנייה לקחתי גוש של שיער ראשי. וגזרתי וגזרתי עד שערמות של שיער נבנו מסביב לרגלי. היה משהו מאד משחרר במעשה הזה, בתנועה הזאת, לגזור ולגזור ולהשתחרר מן העול. אבל היה גם משהו משפיל בה, כמו בסרט אירי שראיתי פעם ובו לקחו את הגיבורה, אשר חטאה ביחסים אסורים, וגילחו את ראשה – וגם כיסו את גופה בדבק ובנוצות — בכדי להוביל אותה ברחובות ולהראות לכולם את הבושה. גם התביישתי כשהתיישבתי אחר-כך מול המראה של הספרית אשר הקשתה לתקן את הנזק.

 

היום אני קצת פחות מתרגשת מהדבר. אולי התרגלתי. ואולי הסיבה לכך נעוצה בארון האמבטיה שלנו, המלאה בכל סוג של תכשיר נגד כינים שרק הומצא. לעתים אני אף חוששת שחלק מן הגירודים בראשיהם של ילדי הם פועל יוצא של שימוש יתר בכל תכשירים האלה.

 

לפעמים, כשאני מתפנה להפעיל את החלק של ראשי אשר מסתתר מתחת לשיער, אני מנסה להבין מדוע נמשכת המכה פה. מדוע? האם זה היה השימוש ב-DDT בשנות החמישים שחיזק את הכינים? האם האובססיה הישראלית להיגיינה ולניקיון היא אשר איכשהו חיזקה אותם? ומדוע הממשלות אף פעם לא נקטו בצעד של ממש במטרה לגרש אותם אחת ולתמיד, כגון, שליחת אחות ציבורית לכל בית ספר, או חלוקת תכשירים-נגד-כינים בחינם בין התלמידים?
 
היום ברור לי שהכל אבוד. ניתן רק להסתכל על הכמות והמגוון של התכשירים האלה כדי להניח שבידי כל החברות המייצרות האלה נמצא מאגר של כינים מוכנים לשחרור ברגע שרק ינסו לנקוט בצעד כגון זה.

 

 

 

8 תגובות

  1. אוי זו באמת מכה והיא אפילו כתובה בתורה!
    לי יש בנים אז בכל פעם שהמכה מופיעה הם נשלחים לספר. והכביסות וכל הבלגאן.
    אגב – מעולם לא השתמשתי בשום תכשיר. רק במרכך שיער כשהם באמבטיה ואז סרקתי. וסרקתי עוד מאה פעמים ביום.

    לשמחתי זה לא קרה לנו הרבה.
    למה זה ממשיך?
    פשוט מאוד. כי אין כאן את הבושה שחשת בילדותך. כי לא שולחים הביתה ולכן ישנן משפחות שלמדו לחיות עם זה.

    אגב, בילדותי היתה אחות ביה"ס בודקת את הראשים והתבישנו. ילדים עם כינים קיבלו הודעה ונשלחו לטפל בכך.

    • תודה על המידע. אין ספק שבמידה מסויימת זה טוב שזה כבר לא כזה בושה, אך כפי שאת כותבת, בגלל זה זה ממשיך… מעניין.

      • אומי איזה קטע מופלא
        לי לא נתנו אף פעם להאריך שיער, לא יודעת אם בגלל פוטנציאל הכינים או לא, והנה בכיתה ה או ו התעקשתי מספיק והיה לי שיער ארוך ומתולתל וכשהגיע הקיץ, גם נגוע בכינים. ואז ספרית וחזרה ל"לוק" הטום בוי שוב… הבן הבכור שלי לא נדבק מעולם. נס. הבן הצעיר שלי, בעל שפעת תלתלים, נדבק כשמגיעה הכינה הראשונה. אז הוא מסופר תמיד, ואין תלתלים יותר, ועדיין הן נדבקות לתירוץ שנקרא השיער שלו לאחר תספורת מכונה. שמן רוזמרין, מאחורי האוזן, כל בקר לפני בית ספר, אני מטפטפת גם בעוד מקומות על הקרקפת שלו. לא יודעת אם זה עוזר, אבל זה עושה ארומתרפיה באוטו בדרך לבית הספר והוא מתלונן שהוא מריח כמו מגש תפוחי אדמה בתנור.

  2. אוי, האחות הציבורית!!! דארלינג, הי כאן כאלה בשנות השישים . אני זוכרת אותן. ובחיי, שבאותן שנים הצליחו לבער לגמרי את הכינים. אצלנו בבית הספר לא היו בכלל כינים.

    כינים קיבלתי בפעם הראשונה בגיל 21, כשבת אחי היתה בת 4 ונדבקה בגן. ואני וגיסתי, שגדלנו בשנות השישים ולא היתה לנו פיסת כינה הבילדות, קיבלנו אימה, ממש אימה, ישר הלכנו וקנינו את כל התכשירים נגד.

    אחר כך התחלנו להבהיר את השיער, וכנראה שהחמצן פועל נגד כינים, כי יותר אני וגיסתי לא נדבקנו מהילדים.

  3. אהבתי את כפל המשמעות בכותרת הפוסט ובמיוחד את ה-"punch line" בסופו. אני נוהג לכנות את התופעה שתיארת בסוף הפוסט: "עיקרון הנורות המתכלות" – אם מישהו ייצר נורות שלא נשרפות, בשלב מסויים כנראה לא תהיה לו הרבה פרנסה מזה…

    • זאת ועוד, נראה כי התופעה מדבקת! אחרת איך תסביר איך מכונת ה DVD שלנו התקלקלה לפני כמה ימים — והיא לא זקנה בכלל — וגם אף אחד אינו מוכן לתקן אותו כי כבר ניתן להשיג חדש באותו כסף!

השאר תגובה ל מיכל ברגמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר