הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
שלשום נסענו לים עם אחותי ומשפחתה (ואכן, חייבים להודות, יש לתל-אביב יתרון אחד על פני ירושלים – הים). בדרך מן האוטו אל החוף, אחיין שלי, שהוא בן שנתיים וחצי, החליק בחול. למען האמת, הוא קם מיד ואפילו לא בכה, אך אחותי בכל זאת התענינה, "אתה בסדר, חמוד?" והוא ענה לה מיד, "לא." איך צחקנו מזה, כנראה הוא עוד לא מבין שמדובר במעין שאלה רטורית שאנשים אומרים זה לזה ושהתשובה אליה תמיד צריכה להיות "כן."
לשאלה "מה שלומך ?" פעם היו עונים ב"בסדר".
היום זה כבר מזמן "הכל טוב, אח שלו",
ואני שונאת את הנוסח הזה, הוא כל כך לא מאפשר.
אני בעד לענות אמת, אני לא אומרת לשפוך את כל קורותיך על הבנאדם האומלל שמולך, אבל אני אישית מוצאת את זה כואב ומעיק לומר "שלומי טוב" כאשר בעצם לא.
אני הולכת עכשיו לכתוב על זה פוסט, עשית לי חשק….