הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
"ללמד אותה לנשום? הרי היא עושה את זה כל חייה!" כך ענתה פעם מיילדת לשאלה בדבר שיטת העבודה שלה עם נשים הקורעות ללדת, ואני תוהה: האם באמת אי-אפשר ללמד אדם לנשום? קחו לדוגמא את הסצנה הבאה שפגשה אותי אתמול במהלך טיול אל המכולת השכונתית:
אישה, שערה ארוך ומתולתל, לבושה בחולצה קיצית לבנה, עומדת עם ראשה בתוך החלון האחורית של אוטו וידיה שואפות למעלה ולמטה במעיין ריקוד. כשהתקרבתי, גם שמעתי אותה אומרת, בקול עליז למדי, "לנשום, לנשום, …." הייעוץ הידידותי והמלודי הזה הופנה, ככל הנראה, אל בנה הקטן (אולי בן שש) שישב במושב האחורי של אותו אוטו והשתולל. לרגע הייתי עצמי אותו ילד, ובכלל לא התחשק לי לנשום לנשום אלא לצעוק עד השמיים מתסכול כנגד אותה שירה וריקוד מעצבן.
הבעיה העיקרית בכל הסיפור הזה היא שבימים אלה אני מוצאת את עצמי באופן יומיומי בנעלי האם דווקא, ובתור שכזה, אני גם נאלצת לשמוע את עצמי צועקת עד השמיים מתסכול – על הילדים שלי. לאור המחשבה הזאת, עד שהגעתי למכולת, כבר התחלתי לקנא באותה אישה בחולצה הלבנה אשר הצליחה ללמד, אם לא את הבן שלה אז לפחות את עצמה, לנשום.
כל-כך פשוט.
לנשום