עוד לא אחת מאיתנו

 

 

 

 

בעקבות כתבתה של צפי סער:

חומה ומגדר: בחזרה אל חלוצות הפמיניזם

הן נאבקו למען זכות בחירה לנשים ובעד צדק חברתי ועשו היסטוריה – אבל נשכחו. יום האשה הבינלאומי הוא הזדמנות להיזכר בפמיניסטיות הראשונות ולהיפגש עם נכדותיהן, שמתמודדות עם בעיות דומות לאלה שהעסיקו את הסבתות שלהן…..

http://www.haaretz.co.il/gallery/women-s-day

 

צפי היקרה,

 

אל תבינו אותי לא נכון. אני מאד שמחה שעם כל ההתנכרות הישראלית למילה פמיניסטית, היא בכל זאת הצליחה להשתרש כאן במידה זו או אחרת ואפשר לראות את עצם הפרסום השבועי של הטור שלך בעיתון יומיומי כראיה לכך. באותו אופן ניתן להתייחס אל שניים-שלוש העמודים שהתווספו אל אותו טור לכבוד יום האשה הבינלאומי. והנה בכל זאת משהו מאד הפריע לי בדרך שבה צוין אותו יום חג או יום זיכרון, איך שלא תגדירו אותו.

 

זה החל בקפיצה שנעשה מן החלוצות הפמיניסטיות של שנות העשרים של המאה שעבר עד לנכדות ולנינות שלהן בנות ימינו. הרי זה להחמיץ את החוליה האחראית על העברת הפמיניזם לאותן נכדות ונינות. בפועל, אותה חוליה נעשתה מנשים אמיצות, אשר הסתכנו בלשאת בתואר הפמיניסטי בתקופה בה נחשב הדבר למילה גסה של ממש למצער מונח בלשון זרה לחלוטין לארצנו.

 

כידוע, גם הנשים עצמן נטו להיות בעיקר ילידות אמריקה, אנגליה, צרפת וגו' ונראה כי לא אחת אף הן נתפסו כזרות. מרשה פרידמן, מן המפורסמות שבהן, הטיבה להביע את התחושה מבחינתה כשבחרה לכנות את ספר הזיכרונות של "גולה בארץ המובטחת". בסוף היא אספה את רגליה וערקה מכאן ויש ימים שאני מבינה ללבה וללבן של אחרות כמוה.

 

הרי רובן ככולן, כמוני אציין, באו כנשים צעירות, בגפן או כנשואות טריות, אבל ככלל בלי ההורים, ותמיד בלי הסביבה המוכרת בה גדלו, וזה לא דבר של מה בכך. אדרבא, כשמדובר במעבר לחברה כמו החברה הישראלית, אשר כה נגועה בפרוטקציות ונפוטיזם, זה אומר לא רק להתחיל מחדש, מנקודה אפס, אלא מעמדת נחיתות ידועה מראש. כמה גדול, אם כן, שרבות מן החלוצות הפמיניסטיות האלה החליטו להישאר כאן, עם כל הקשיים האובייקטיביים והויתורים האישיים הכרוכים בכך, ולא זו בלבד שהן הצליחו בחיים, הן גם שחו נגד הזרם וייסדו והובילו את התנועה הפמיניסטית הישראלית עד הלום.

 

איפה היינו היום בלי אותה "מרשה המרשה", והחבורה החיפאית שלה אשר כללה נשים בעלות שמות כמו מרלין ספריר, נטלי ריין, ועוד? בהמשך התברכנו בהוגות ומנהיגות כגון אליס שלוי, נעמי חזן, דפנה יזרעאלי ז"ל, פרנסיס רדאי, סילביה פוגל-ביזאוי, ברברה סוירסקי, רות לנדא, לריסה רמניק, איימי אבגר, דיאנה פליישר, אילנה שמש, כולן בעלות מבטה זרה.

 

ברור שלא את כולן הספקתי להזכיר כאן אולם אף על רקע הרשימה המרשימה החלקית הזאת, ניתן להבין מה מקומם בהצגת הפמיניזם הישראלי בעזרת מעשי האימהות המייסדות, שאגב גם הן עלו ארצה מחו"ל, והנכדות שלהן בלבד. אפילו בין הנשים שרואינו בקצרות לאורך הכתבה בדבר היחס האישי שלהן לפמיניזם לא ראיתי ולו חו"לניקית אחת. 

לא תמיד קל לחיות בישראל ולו בגלל התחושה הזאת שמעולם לא אהיה אחת מאיתנו. אבל גרוע מזה הוא החשש שמתחיל להתעורר שלא רק החברה הישראלית בכללותה אלא גם הקהילה הפמיניסטית הישראלית שרויה בפרוטקציות והנפוטיזם.

 

בברכה

אומי לייסנר

 

 

הנה התשובה של צפי:

אומי יקרה שלום,

קודם כל תודה על התייחסותך ותגובתך.אני מבינה לגמרי את טענתך. כתבה זו אכן התמקדה בפמיניסטיות בנות המחצית הראשונה של המאה העשרים ונכדותיהן ו'דילגה' על דור שנות השבעים. מטבע הדברים אי אפשר להתייחס לכל ההיסטוריה ביחד.אני מכירה מאוד בחשיבות הדור הזה ואסירת תודה לו על פעילותו. לפני שנתיים או שלוש אף קיימתי ראיון נרחב עם מרשה פרידמן לרגל יום האשה, ואני בטוחה שגם בעתיד אעסוק בנושא החשוב מאוד הזה.

שלך

צפי