הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
הלכתי לישון אתמול בלילה במצב של אי-שקט. אני אוהבת את המילה אי-שקט. אין את התחושה הזאת באנגלית והיא חסרה לי לא אחת. גם קשה להסביר אף לעצמי שהסיבה שלא הצלחתי לישון חצי הלילה היא התמונות והידיעות שמתפרסמות בחדשות על העיתונאית הצרפתייה שכעת מתכוונת להגיש תלונה רשמית על ניסיון אונס נגד שטראוס-קאהן.
כל כך קטנה ורזה, אני תוהה עם יש לזה קשר לאירוע. או שגם אז היא נראתה כך, ומשמו קרא את הרזון הזה כהזמנה לאונס. הזמנה פתוחה כזאת. בנימה של she was asking for it. או שזה מה שהיא באמת רצתה. או שזה מה שהיא היתה זקוקה לו.
הבעיה הגדולה שלי היא, שמשום מה, בתוך תוכי, אני מאמינה לה. עוד גרוע מזה, אני מאמינה לאותה חדרנית מלון שטוענת שאותו בכיר אנס גם אותה. זאת הסיבה שאני סורקת בקפדנות כל מאמר וכתבה בנושא. והנה, שוב ושוב אני מוצאת שהבעיות שהתעוררו בקשר לאימון שלה נוגעות לא למה שקרה בתוך חדר המלון אלא באשר לעבר שלה, של אותה חדרנית מלון. ואולי לאישיות שלה. ואולי לתנאי חייה.
קחו, למשל, העובדה ששיקרה לרשויות ההגירה ולא סיפרה שחוותה מילת נשים (וכעת נוצר החשש שיגרשו אותה מארה"ב וזה מצמרר, וכבר תיארתי כאן התרחשות דומה לה הייתי עדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב שלנו).
אולם אפילו שיחת הטלפון שניהלה עם החבר שלה בכלא אי שם בדרום אמיריקה, ובה דיברה על הכוונות שלה להרוויח כסף, וכסף גדול, עקב מה שקרה באותו חדר מלון, איננה מוכיחה שלא הותקפה מינית על-ידי אותו אורח מכובד.
וגם אם נוסיף לכך השמועות בקשר לעבר המיני שלה, הרי היום כבר ברור הכלל כי הסכמה לקיים יחסי מין צריך להיות ספציפית לאותם יחסי מין ואין כזה דבר חשבון פתוח בתחום זה. נכון? תגידו לי שאני צודקת! תגידו לי שהיום כבר ברור לכל שהסכמה לקיים יחסי מין צריך להיות ספציפית לאותם יחסי מין ואין כזה דבר חשבון פתוח בתחום זה. תגידו לי שהיום לפחות כבר ברור הכלל שהסכמה לקיים יחסי מין פעם אחת, או יותר, אפילו עם אותו אדם, אינה מהווה הסכמה לקיים איתו יחסי מין בכל עת ובכל שעה — הכל בהתאם לרצונו של הבועל. בבקשה תגידו לי!
ברגעים של רפיון רוח, אני מוצאת את עצמי משמיעה את קולות המתנגדים. באיזשהו מקום אני יכולה גם להבין את החשש — ואולי נכון להשתמש במילה כמו הפחד, החרדה, או האיום הנורא — של גברים של האשמות שווא בדבר תקיפה מינית. ואינני מוצאת דרך לצאת מן הבעיה, חוץ מן הסטטיסטיקה הרווחת שמראה שבפועל, העלאת האשמות שווא של אונס קוראת לעתים רחוקות בלבד. לעומת זאת, הרוב המכריע של מקרי אונס אינם מדווחים בכלל.
והנה למרות הסטטיסטיקה האמורה, ההבנה שממשיכה להיות נפוצה היא שהאישה היא שמשקרת ולא הגבר המואשם באונס הוא שמשקר. ומכאן הייאוש העמוק שלי בקשר לאותה עיתונאית צרפתייה קטנה. זאת אומרת, התחושה העזה שבי שהוא באמת עשה לה את הדברים האלה. שהיא באה יום בהיר אחד לראיין אותו והוא סגר את הדלת והחל לתקוף אותה בטירוף.
ויחד עם זאת, נוצר בי החשש — ואולי נכון להשתמש במילה כמו הפחד, החרדה, או האיום הנורא — שהוא ייצא מזה זכאי, נקי, ומחייך. גם עם החיוך שלו יהיה קצת כבוש ומאוסה והשיער שלו ייראה קצת מרושל. והיא? רזה, וקטנה, וסחוטה. ואני מיואשת. שוב ושוב נגד עיניי אני רואה התמונה של טלמה ולועיז עפות בגראנד קניון ובא לי לבכות.
אני חושבת שהפוסט שכתבת חשוב מאוד. יש שם כמה נקודות מעולות שעל כל אחת מהן הייתי שמחה לשמוע הרבה יותר.
נדמה לי חיוני שהדברים האלה יעלו לדיון ציבורי פתוח, שקול והוגן בו ניתן יהיה להחליף דעות בנושא, בלי ש"הפמיניסטיות" יתבצרו בעמדה אחת וה"שובניסטים" באחרת.
למשל: עד כמה אמינות המתלוננת היא שיקול כאשר היא שיקרה לגבי דברים אחרים, לא המקרה עצמו? עד כמה לגיטימי לפתוח שאלות של הגירה בתוך הליך פלילי בו המהגר הוא קרבן?
ומצד שני, עד כמה זהות החשוד הייתה כאן שיקול, ועד כמה יש להגן על חשודים כאלה שעשויים להפוך למטרות?
ועוד עניין שלא עלה בפוסט, וכנראה לא לגמרי עולה מהמקרה הזה כי כאן החשד הוא אונס ולא הטרה, ובכל זאת נראה מעניין הוא העניין של נורמה צרפתית. הפעם זה לא English man in New York, אבל מבחינת נורמות התנהגות לנשים, פריז שונה מאוד מניו יורק, והשאלה היא האם בזירה בינלאומית כגון מלון בעיר בינלאומית כמו ניו יורק אנחנו מוכנים להיות יותר גמישים או כופים את הנורמות התרבותיות שלנו על זרים.
אני מאד מזדהה עם התחושה שלך בנוגע לכל מה שסובב את התלונה על האונס. נדמה כי מתעסקים בהכל חוץ מבאונס עצמו – כמה שהיא הייתה שרמוטה וגולד-דיגרית וכמה שהוא איש מכובד וכמה שהחברה שלנו לא תעמוד בזה שיתברר שהיא הקורבן והוא התוקף. החשיבה על האישה כעל שטן מיני שמחפשת לנצל את הגבר ועליו כעל תמים הרבה יותר קלה ונוחה להרבה אנשים. אם יודו שאשה יכולה להיאנס אולי יגלו שהם בעצמם אנסים. אני חושבת שלגודל (או לקוטן במקרה הזה) של האישה אין קשר לזה – נשים גדולות פגיעות להטרדה ולאונס כמו נשים קטנות (ואולי לפעמים יותר, משום שעם הגודל, השדיים, הטוסיק, באה מיניות built in שאף אחד לא שואל אותך אם את רוצה ויש גברים שרואים אותה כהזמנה למין, לדוגמא -http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3850649,00.html )
והכי אני מזדהה עם תחושת ה-אאאוווווףףףף דייייי עם זה. זה מדכא שצריך להלחם ולהוכיח מקרים של אלימות בחברה שאמורה להיות מושתתת על עקרונות של זכויות אדם. מה שמדהים אותי בכל המקרים שחושדים שהאשה משקרת ומנסה להוציא כסף, זה שממש לא חושבים על מה היא עוברת-מניחים שהכוונות שלה רעות, בזמן שהיא עוברת שבעת מדורי גיהנום עם האשמות וחיטוט בעבר שלה וספקולציות מכוערות. זה כל כך מפחיד להגיש תלונה, לעמוד בבית משפט מול עורכי דין, שלא לדבר על הסביבה והמשפחה שלפעמים תומכות ולפעמים מצטרפות למחול השדים, מי תבחר מרצונה החופשי לעשות את זה? איזה "הטבה" יכולה להיות שווה את זה ?
מכל מקום, אין לי נחמה, רק הזדהות…
על אונס,
ובענייני תסכול אותי זה משגע, שרק אונסים מתוקשרים היטב מגיעים לכותרות. ואז באמת צצות ועולות כל השאלות.
אני חושבת שיש כל כך הרבה סוגים של אונס, ואריאציות לאונס, שאינם מגיעים לתקשורת והם מאוד כואבים.
לא תמיד הייתי רואה את הגבר כאיזה שור נגח שמתנפל – גם זה ניזון מן התקשורת, יש גברים שלא מסוגלים לביצועים מי יודע מה. יש גם נשים ביצ'יות, ויש נשים באמת קטנות ורזות אפילו מבחינת הנשמה, זה לא צריך להיות דווקא המראה.
אונס מתוקשר, הוא דווקא סוג של אונס שאף פעם אי אפשר לדעת את האמת, כי הכל סובייקטיבי. כאשר אני חושבת על אונס מתוקשר אני דווקא חושבת שיש תחושה של עליהום ציבורי ולא מעט זה על הגבר.
בשבילי זה סוג של מס שפתיים. אונס שאינו מגיע לתקשורת הוא שגורם לי תחושות קשות. למשל הרצח של דנה בנט, שלקח כל כך הרבה זמן לפענח אותו – הרי שם באמת היו מפלצת וקורבן, או רוני רון ונכדתו – האם רצח כזה אינו סוג של אונס – גם כאן יש מפלצת וקורבן.
ויש כל כך הרבה דברים שנעשים בחדרי חדרים יום יום ושעה שעה, כל אחד מהם משאיר את חוסר השקט שלו.
לא התמונות בדמיון הם שמפריעות לי, אלא המחשבה על הסבל, הסבל כתוצאה מאונס מיני. סבל פיזי, נפשי, ואסיים בהמלצה על סרט חדש שנקרא אימון. הסרט הוא הוליוודי קמעה.
אונס הוא משהו בראש ובראשונה אירוע מאוד מעליב, מאוד פוגע, אירוע בו הנפגע מאבד את השליטה על גופו על רגשותיו, על חרותו ועל רצונותיו – זה הנורא בעיני מכל.
חוה
אומי
תודה על הםוסט הזה המחשבות שלך חולפות בראשי…
שנים שלא כתבת כזה פוסט ארוך, כי זה המון מחשבות, ואין תשובה…
זה זאת מדברת מראה לי שעוד אנשים חושבים על זה.
לי ניראה שהיא קיבלה הרבה כסף לשתוק.
להתראות טובה