הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
דווקא פעולות בנאליות מצליחות הרבה להעלות את אמי בזיכרוני. למשל, כשאני מפהקת ושומעת את קולו של לסתה, או תולשת שער שהתפרע על הפנים כמו על אימי שהחלה מבקשת עזרתי בעניין כשנאבדו לה כוחות עצמה, או כשאני חותכת סלט ללא קרש חיתוך או מצחצחת שיניים. ובמיוחד כשהילדים מתבוננים בי מצחצחת שיניים ומיד אני במקומם ישובה על המדף מעל האסלה בחדר האמבטיה האדמדם והיא במראה עם בועות.
אצלי זה קורה כשאני נוהגת בדיוק כמו אבא שלי. עם יד שמאל על אדן החלון הפתוח. או כשאני נוהגת… בביטחון עצמי מופרז. מעדיפה תמיד להרגיש שאני ממשיכת הדרך בדברים המחויכים… ואין מה לעשות אנחנו תשקיף נוף מולדתנו והורינו מיום היוולדנו
תודה, ענת. כן, אני יכולה להזדהות עם מה שאמרת. זה כאילו מתגנב לך, ואז את מבינה גם הוא מושרש בך.
נוגע.
אני יודעת שמה שאַת מסַפרת קורה לכו-ל-נו עם השנים, ובכל זאת המילים שלך, ההיזכרוּיוֹת שלך, נגעו בי.
תודה, אומי.