רשומות מן השבעה

אחרי שאיבדה את אחותה האהובה, אימי סיפרה לי שהיא מרגישה אותה בסביבתה וגם מדברת איתה. הצטערתי שזה לא קרה לי עם אימי עליה השלום.

באחד הימים הראשונים לשבעה אמר לי העוזר הפיליפיני של אבי כי בלילה ראה את אימי וגם שמע אותה מפשפשת בארון. אחר כך הוא סיפר כי בפיליפינים נהוג לשרוף את חפצי המנוח מיד לאחר הפטירה ואף ביקש מאיתנו להסיר אותם מן הזירה בתום השבעה לכל הפחות.

סיפרתי לאחותי והיא הציעה שתבוא בינתיים לישון בדירה שהרי אף היא מאד רוצה לראות את אמא. אבל בסוף היא וויתרה וזאת בהנחה כי הפריבילגיה האמורה שמורה למי שמאמין בצורך לשרוף את חפצי המת.

למחרת, בזמן התפילה, עמדתי במטבח ולרגע נשענתי על הקיר. כאשר הרמתי את עיניי, נפגשו הן עם העיניים של אימי שהביטו בי דרך תמונה שלה על הקיר והתנחמתי.

למחרת יצא לי לעבור אותה חוויה: בבלי דעת ובלי כוונה, יצא לי להישען על אותו הקיר, וכשהרמתי את עיניי, פגשתי שוב את עיני אמי אלא שמשום מה הפעם המשפט הראשון שצץ לי לראש היה: "אוי אמא, את נראית עייפה." נבהלתי.

הבוקר אחרי היה האחרון בשבעה אולם לא יכולתי להביא את עצמי להישען על אותו הקיר, ונעמדתי בצד השני של החדר, ליד הארון, מכינה את עצמי לאמירת קדיש, כשפתאום שמתי לב שעומד שם ג'וק. בפאניקה המתבקשת ניסיתי לאותת לאחיותיי שמישהו ייעשה משהוווווו אבל המסר לא עבר.

כשהייתי ילדה, בדרום אפריקה, מיד עם הופעתו של חרק מכוער ככל שהיה, היינו כולנו – כולל אבי – תוספים גובה על איזה כיסא או שולחן מזדמנים וצורחים א-מ-א עד שהיא היתה מגיעה, מצוידת בשקית ניילון מהסוג הקטלני ביותר, תופסת את הפולש הנתעב, וכולנו חזרנו למקומות.

עכשיו תהיתי אם היא זאת ששלחה את הג'וק כדי לבחון אותי – הרי עד אז הצלחתי לומר את הקדיש בכל תפילה לאורך השבעה והאם אוותר עכשיו, ביום האחרון, בגלל ג'וק? לא ולא. אז עמדתי שם, צעד אחד בלבד מן הארון עם הג'וק הנצמד לדלתו ואמרתי את כל מה שהייתי צריכה להגיד והוא לא זז ממקומו.

משהסתיימה התפילה שחררתי אנחת רווחה והראיתי לאחיותיי שיש כאן ג'וק! הבה נהרוג אותו, הכריזה אחותי הגדולה, לקחה נעל, החזירה את מבטה לג'וק, והנה הוא נעלם. לא נורא, אמרה אחותי, יש להניח שנותרו רבים אחרים כמוהו בדיוק, ורק אני הרמתי גבה.