נפסדת מכאן מכאן

זהו, סיימתי. אחרי מה שקרה לאימי, ועוד הוצבתי כנציגת הבנות במתן ההספד, ובהמשך גם התיישבתי להעלות אותו על הכתוב, תהיתי מדוע אנו מחכים לכך שאנשים מתים. הרי בכך הם מפספסים כל הדברים היפים שאומרים עליהם. אז גמרתי בדעתי לכתוב הספד לאבי. זאת אומרת, לא ממש הספד, אלא מעין מכתב תודה מסכם. וזהו, סיימתי. עכשיו כל מה שצריך זה למצוא את האומץ לקרוא לו.

מדוע כל כך קשה לנו לקרוא מעין מכתב תודה מסכם לבן אדם חי? אני חושבת שזה עניין של פחד מפני העין הרע. זאת אומרת, מדובר באמונה תפלה שעצם הקריאה תזרז את מותו של הנמען. זאת אומרת, מדובר בסך הכל באמונה תפלה. אם כן, נשאלת השאלה מה יותר נורא – שתקראי ויקרה משהו רע חו"ח ותמיד תרגישי אשמה בכך? או שלא תקראי ויקרה משהו רע חו"ח ותמיד תרגישי צער על כך שלא הספקת לומר את כל הדברים היפים וכו' שכתבת?

אולי בגלל זה עדיף כבר לחכות עם ההספד עד שאנשים מתים חו"ח.