השבוע, ימים ולילות, ניהלנו משא ומתן משפחתי בדבר ניסוח הכיתוב על המציבה. מתברר שזו משימה קשה, לתמצת חיי אדם לכמה מילות מפתח שאחר-כך ייחרתו באבן לעולמי עד. לפחות במקרה הנוכחי הכל נעשה מתוך אהבה רבה ובסופו של דבר עיקר הקושי נסב על השאלה מה להשאיר בחוץ מרוב דברים טובים שרצינו לציין שם. אבל התהליך גרם לי לחשוב ואף להציע הגדרה או הבנה בדבר מהות המושג גן עדן/גיהנום (לא עלנו). נגיד שאחרי שאדם מת, נקבר גופו ואילו רוחו נשאר להסתובב בעולם, לפחות לאורך תקופת האבלות ואולי מעבר לכך. זאת אומרת, הוא שומע את כל הדיונים והשיחות שמתנהלים עליו ואודותיו ובדבר מעשיו הוא, רק שמטבעו של דבר הוא הופך למביט-מן-הצד בלבד ולא יכול לשנות דבר מן המתרחש. מפחיד.
שאלה קשה וטובה. אני בוחרת להאמין שהם מתרחקים וכל חיינו אח"כ אנחנו במאבק ליצור שוב קשר.
היי אומי
תיראי כמה את שומעת את עצמך ומשפחתך, אתם משפחה מיוחדת, אל תחשבי שזה ככה בכל משפחה…
להתראות טובה
תודה לוסי וטובה – הרי זה כל העניין
יקרה, ההתלבטות בדבר הכיתוב על המצבה מוכרת מקרוב, כל אחד חווה את הנפטר/ת קצת אחרת וכל אחד רוצה להנציח את הפן שלנראה לו/לה הכי משמעותי… קשה לצמצם אדם שלם לכמה מילים חקוקות על אבן. איתך באבלך, דרך הבלוג.
תודה רבה, נעמה.