מילים אחרונות

היה עוד משהו בלוויה ההיא שמסרבת להניח לי את הראש. דיברו שם על הידידות העמוקה שנרקמה בין האמא, היהודייה המבוגרת, לבין המטפלת הצעירה הקתולית הפיליפינית שלה, כאן בעיר הקודש. לאמא שלי לא היה כזה דבר בכלל. המעבר שלה, יותר נכון הגלישה והמעידה שלה, אל תוך הגיל השלישי והחוסר-אונים לא היה קל בלשון המטה, והעוזרת הפיליפינית שהיתה אמורה לעזור לה לא עזרה לה בהרבה. ערב אחד ישבתי עם אמא שלי בחדר שלה והיא התחילה לשתף אותי בגלים של סיפורים וחוויות וטרוניות וכאבים ואפילו אכזריות ועצבנות ועלבונות ותסכולים ואכזבות וכעסים ומרירות בקשר לאותה עוזרת. בשלב מסוים היא אפילו אמרה לי סליחה שאני מדברת כל כך הרבה…. למחרת בבוקר צלצל הטלפון ודרכו שמעתי רק את הצרחות האיומות של העוזרת שלא הצליחה להוציא מילה ובקושי נסעתי לבית להוריי. אימי עברה סוג של התמוטטות ואושפזה ושוחררה באותו יום עם צרור של כדורים צבעוניים. יחד או לחוד הם נטלו ממנה את היכולת לדבר.