הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
מחר הבטחתי לקחת את הקטנים לפארק אחרי הגן. בצהרי היום זה עשוי להיות רק אנחנו שם. אני עושה את זה מדי פעם, לא כמו עם הילד הראשון, אך עדיין. ואני מניחה שביום מן הימים כשיבקשו ממני לספר על הילדות שלהם, אספר גם על כל הזמן שבילינו ביחד שם.
לפעמים, כשאני מוצאת את עצמי מתעטפת בצל עצי האורן הענקיים מסביב דשא ירוק ושקט ופה ושם קריאה לאמא, אני נדהמת מתחושת הטוב והשפע והכרת התודה. בימים אלה אני יכולה להיות סוסה דוהרת או לביאה הרודפת אחר גוריה אל תוך מנהרת המגלשה. אוכל אף לאכול איתם, ללקק את האצבעות הקטנות, לשתות מהברזייה וליהנות מהשפריץ. לפעמים אני עצמי עולה על הנדנדה וזורקת את הראש אחורה עד שכבר אינני רואה את הקרקע, רק כחול וגבהים בל תיאוריים.
אבל לפעמים, או הו, אני רק רוצה לצאת משם. היד המניעה את הנדנדה נהפכה למכונה. המגע קר ומדי חזק. כבר לא יכולה לסבול את הסקריק-סקרק סקריק-סקרק, את הבקשות האינסופיות, את הטינופת, את השאריות שלנו, של אחרים, של כלבים וציפורים. איך שהשמש נכנס לעיניים והחול לנעליים. הרגליים מתחילות כבר לגרד. לא יכולה עוד פעם. לא יכולה אפילו פעם אחרונה ודי. רוצה הביתה ומיד! אל המרחב שלי.
אני תוהה איזה מן הימים האלה יהיה לי מחר, ואיזה מהם יצליח לתקוע לו שורשים בזיכרוני בסופו של יום.
בדיוק הבקר חשבתי על זה שאני לא אוהבת לשחק
גם לא בתור ילדה, אהבתי לדמיין ולקרא אבל לא ממש לשחק
אני אוהבת לספר לילדים שלי סיפורים
אני אוהבת לשיר איתם בקול רם
ולרקוד איתם (מאז שהם התחילו לגוון את טעמם המוסיקלי ולתבל אותו בהיפ הופ ואבבא גם אנחנו רוקדים הרבה ביחד)
אני אוהבת לשבת איתם בשולחן ולשמוע סיפורי יומיום, רכילות של כיתה ג" וכיתה ו"
אבל לשחק לא
ואני תוהה האם אני הופכת אותם להורים שלא יאהבו לשחק? איזו סבתא אני אהיה?
והאשמה האשמה…
מזל שיש אנשים אחרים בעולם — להשלים את החסר בנו!