בננות - בלוגים / / רשומות מראש השנה
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

רשומות מראש השנה

 

 

בראש השנה פקדנו בית כנסת בקרבת הוריי. המבנה לא נועד להיות בית כנסת מלכתחילה וזאת כנראה הסיבה לכך שהיה כל כך נוח לשימוש. מקדימה ישבו הנשים ליד ולא בגביהם של הגברים. מאחור היה איזה מרחב לא מוגדר בו הסתובבו הילדים הקטנים בליווי ההורה התורן.
 

כשאני הייתי אותו הורה היה לי פנאי להקשיב לשיחות של האבות והאמהות האחרים שעמדו שם וגם לבדוק היטב איך היו לבושות. ולהחליט מה דעתי בעניין. וגם לערוך השוואה בין שני הימים (כן, יש יתרון בשני הימים האלה). אחר-כך, כשהייתי נכנסת פנימה יותר לתפילה יכולתי לכפר על ההתנהגות הלא הולמת יום הדין שלי.


אחרי בית הכנסת באו גברים צעירים להשמיע קול שופר להוריי. 

ביום הראשון היו שניים. אחד גבוה, יפה-תואר, עם עיניים כחולות ושער בלונד. השני היה גבוה אף יותר. אחד אמר תקיע ואחד תקע. אני החזקתי את ידי הוריי.


למחרת בא איש שמן עם לחיים שעירים ומבטא זר ולבוש בקיטל לבן. הוא ידע את התקיעות בעל פה. הילדים שלי החזיקו את ידי הוריי.


עשו לי טוב הבחורים האלה, שרק ביקשו לעשות מעשה חסד מבלי לבקש שום תמורה.

 

 

5 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    תוקע בשופר, את אומרת ?
    בלונדיני, עיניים כחולות ?

    אני חייבת יותר להסתובב איתך בבתי כנסת, אומי,
    כבר מזמן חשדתי שחלק מבחורינו המצויינים שנעלמו, מסתתרים שם.

  2. אני הלכתי עם בת זוגי לבית כנסת רפורמי בתל אביב – זה המפורסם ליד הפארק. חלק מהמזמורים הכרתי וחלק לא. חלק מהזמן הייתי עסוקה בשאלה אם זה נאות לחבק אותה או להחזיק לה את היד וחלק מהזמן פשוט עשיתי את זה. אחרי החלק הזה נזכרתי בבית הכנסת הלא רפורמי בשכונה בה גדלתי, לשם סבא אהוב מאוד היה הולך איתי בחגים, ואיך הייתי מופרדת ממנו ומהשמחה שלמטה, נאלצת לצפות בגברים זרים יושבים לידו, שומעים את השירה הנהדרת שלו, רואים את ההבעות המתחלפות על פניו, חווים את האנרגיות המדהימות שלו כשהוא התפלל. אז חלק מהזמן גם כעסתי. חלק נוסף מהזמן צפיתי בסקרנות בבאים ובבאות לבית הכנסת, התחלתי לתת להם תארים ושמות ולדמיין סיפורי חיים. זאת ש"מארחת" את החדשים, זאת הותיקה שידה בכל, הזוג שעושים להם כבוד, אלו שלבד, מי לסבית ומי הומו, מי משתחווה ומי לא, מי סוקר את הקהל בזמן שהוא שר, מי ממשיך לשיר גם בדרכו החוצה לרגע, מי ב"חברה"", מי "פופולארי/ת", מי חובשת כיפה, מי שמה טלית, מי רואה שאני לא יודעת את מילות רוב המזמורים, שאני לא עוצמת עיניים כשמתפללים, שאני כמעט בוכה ב"אל מלא רחמים". בקידוש ברך הרב חברי קהילה על שמחות והזמין את הנוכחים והנוכחות להוסיף לרשימה שמחות לא מתועדות. ואני רציתי לספר איך בראש השנה הזה בת זוגי סיפרה להורים… אבל התביישתי… שנה טובה

השאר תגובה ל רות פ ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר