הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
לפחות אם את בת ארבע, ואבא מחלק סוכריות ג"לי, ונותן לך שתי כתומות ולאחותך הגדולה שתי ירקות, ואת רצית אחת-ירוק-אחת-כתום, והיא לא מוכנה להחליף, והינה כבר בלעה את שתיהן.
אאאיך היא בכתה, הילדה הזאת, ילילילילות של בכי מתמשכות. כמעט כמו שהיא בכתה אתמול כשרצתה לצאת עם אבא ולא להישאר עם אמא, או ההפך, אני כבר לא זוכרת. כבר התחלתי לפחד מה יגידו השכנים. ואילו אנחנו כבר למדים בכי ויודעים שאין טעם לנסות לפייס אלא רק לתת לבכי הזה לעשות את דרכו עד שהוא לאט לאט משתתק ונעלם ומתחלף שוב בחיוך.
והינה, כל פעם שזה קורה, אני מוצאת את עצמי חושבת על כל צילומי הילדים הבוכים האלה אשר נוטים להופיע בעמוד הראשי של העיתון על-מנת להמחיש את גודל האסון הזה והזה. וזה לא שאני ממעיטה בגודל האסון הזה והזה. זה רק שכל פעם שאני רואה את ילדתי מתפרקת לגמרי מאחר שלא קיבלה את סוכריית הגומי בצבע הנכון, אני מתפלאת מחדש כמה קל זה להוציא את המבט הסובל הזה מילדים קטנים.
והפלא הגדול מכל הוא שאני בכל זאת מוצאת את עצמי כועסת על השכנים האלה בטבריה.
השכנים לדירה בה הילדים האלה בני שלוש ושנתיים, כלואים בחדר שננעל בשרשרת, ועל גופם צואה וסימני הכאה.
אני כועסת על השכנים שאמרו ש"תמיד היו צעקות מהדירה שלה"
וש"לאורך כל היום היו בכי, צעקות, שקט ושוב הכל חזר על עצמו"
ועל השכן שאמר ששמע בכי בלתי פוסק מהדירה, ושהלך לאירוע וכשחזר בלילה שמע שהבכי נמשך, ורק אז התקשר למשטרה.
ואני גם גאה בילדים האלה שהמשיכו לבכות בכל זאת עד שמישהו סוף סוף הקשיב.