הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום שמתי לב שמכל הפוסטים שלי במסגרת הבלוג הזה, נהיה אחד פופולארי ביותר — "על ציצים ומסטיקים".
מסתבר שבבלוגים כמו בחיים אין דבר שמוכר כמו ציצים.
וגם מסטיקים, כמובן.
נ.ב. מעינן לענין באותו ענין, ראו את הלינק לפסלו של האמן הסיני שו יונג, "באיזה גודל אנחנו רוצים את השדיים שלנו", שבו מוצמדים שדיים בקוטר כשני מטרים (בתמונה) לבובת ברבי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/854558.html
http://www.danwei.org/internet/breast_art.php
נ.ב.ב. כאן לא המקום להגיב במילה "גדול".
יפה ומדהים! (וגם גדול, מה לעשות…)
ציצים מקבלים יותר מידי תשומת לב בשביל גוש שומן. מספיק עם הסיליקון, בחרו בטבעי. אין על זה.
טוב ברור. יש לי פוסט אחד בשם "זיונים עלובים בעמידה" שהוא כולה ביקורת ספרותית על ספר שהיו בו זיונים כאלה. עד היום הפוסט הזה עשה 40.000 כניסות!!!! לעומת כמה מאוד או אלפי כניסות לפוסטים אחרים. כותרות עסיסיות עושות את זה. זכיתי לקיטונות רעל על כותרות כאלה ברשימות.
זוהי תמונה די עגומה של החברה שלנו לדעתי.
לפני כמה ימים קראתי, אני חושבת ב"הארץ" של סופשבוע, קטע של כותבת בריטית, על ריצה בהייד פארק, ועל איך היא ראתה שני צעירים על אופניים מטרידים נשים שרצות בגפן, והיא תיארה את הרגע שהם "ליטפו" ישבנים ועל איך כל האנרגיה נשאבת ברגע אחד מהגוף של אותה אישה מחוללת. אני לא יודעת לתאר אפילו מה הרגשתי באותו רגע בגוף, את אותה יציאת אויר, את העור שנהיה ריק, ופנטזיה שיש לי כל פעם שאני שומעת על משהו כזה, להרביץ, כמו בילדות, לפני שלימדו אותי אחרת, כשעוד הרבצתי למי שהעז להפר את המרחב הגופני שלי בלי רשות.
לפני כמה ימים נפטר שכן שלי, הוא הטריד אותי כשהוא היה בחיים, מילולית, "רק" פעם אחת לפני ששמתי לו גבולות (אחרי שחזר האויר שנשאב לי מהגוף) אבל זה היה נורא. ההרגשה של לראות אותו במדרגות, לראות אותו פונה אל הילדים שלי, אי אפשר לתאר. כשראיתי את מודעת האבל, הרגשתי הקלה, אבל אחת זמנית שכזאת, מי יודע מי יבוא לגור במקומו…
רות
קראתי את המאמר גם. אולי זה היה אמור לתת לנשים כלים להתמודד ולחזק אותנו. אך אני חשתי ייאוש, כמו במקרה שלך, חוסר אונים. אי ידיעה מתי זה יקרה שוב ואיך.