סיכום דברים

חג העצמאות היה לי סוג של סיכום דברים. הדברים קרו כי נפתח לי לאחרונה חלון בזמן וניצלתי אותו על-מנת לפשפש בניירת שהותירו סבא וסבתא שלי מצד אבא. המסמכים הטיסו אותי למקומות שלא תיארתי לעצמי. במידה מסוימת, אפשר לומר שעשיתי טיול שורשים מבלי לקום מן הכיסא.  

תרצו עוד פרטים אגיד שהשילוב של כתובות אמיתיות ומפות וירטואליות אפשרו לי פחות או יותר לעקוב אחרי מסלול ההימלטות של המשפחה מן השואה. הנסיעה הזאת חוצה את חיי. לא נותרתי אותו בן אדם שהייתי. רציתי לומר שגדלתי בכמה שנים אבל נכון יותר לומר שהתגמדתי.

מצד אחד, פגשתי את הגדולה של סביי, בתור הורים, בני גילי בדיוק, מצד שני, השואה, העצומה, השרירותית כל כך עד שהחלטות בני אנוש מצטיירות בצלה כמעין ניסיון לעצור צונאמי באמצעות מחבט. עכשיו לכו תמשיכו לחיות רגיל.

בוקר יום הזיכרון נשארתי בבית עם אחד הבנים כי רצינו למנוע ממנו טראומה בבית הספר. לצפירה לקחתי אותו לצומת הקרוב. מרשים, בכל זאת. בדקת הדומייה מכונית אחת שחורה לא עצרה בכלל. דווקא תפסה מהירות. אבל בסוף לא היה לה לאן לנסוע ואף היא עמדה במקום. אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט ובכל זאת חלחלה אליי סוג של תחושת סיפוק.

אחה"צ נזכרתי בהחלטה שלקחתי בשנה שעברה ללכת להר הרצל. נתתי חופש בחירה לרגליי והן לקחו אותי לחלקה של מלחמת תש"ח. מן המציבות עלו שמות מגוונים של כל מיני אנשים ששרדו את השואה על-מנת להיהרג כאן. כולם היו בני דורו של אבי, זכרונו לברכה, למעט אחד בן חמישים וחמש היה במותו.

בוקר יום העצמאות, פגשנו חברים בחוף הים. עניין של מסורת. המציל קרא שוב ושוב להורים של ילדה בשם אסתר חיימוביץ לבוא לאסוף אותה מן התחנה, עד שכבר התחשק לי לכתוב על זה סיפור קצר. כשהופיע המטס התחיל המציל להתנהג כאילו הוא המנצח או משהו, מריע לצה"ל ולאל-על – כי באותו עת עבר במקום גם מטוס אל-על – ומורה לקהל לעשות כפיים. ככה זה, לפעמים אין ברירה, חייבים לחייך.