הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
במשך כחמש עשרה שנה, מאז שעלו ארצה, היינו חוגגים ראש השנה עם הוריי. בהתחלה היינו קצת מתחלקים עם אחותי שגרה אף היא במרחק הליכה מביתם אבל בשנים האחרונות היינו רק אנחנו. אני חייבת לומר שבכל סעודת חג הייתי מוצאת את עצמי תוהה שמא מדובר בפעם האחרונה בה נהיה ביחד במעמד זה ועכשיו זהו, השנה אנחנו נהיה בבית שלנו. הילדים שבורים, לא מבינים איך בכלל ניתן לחגוג ראש השנה בלי מומי ודדי. בין הדמעות הציע בן השבע שאם הם בגן עדן אזי הם חיים ואולי ניתן לשלוח להם אימייל או משהו. במילים לא הצלחתי להשיב. אבא שלי היה מניח את ידיו על ראשנו ואומר: "לשנה טובה תכתבי ותיחתמי לאלתר לחיים טובים ולשלום."
געגועים וזכרונות אהבה. השתתפותי בצערכם
מזדהה. לפני שלוש שנים חגגנו את ליל הסדר האחרון עם שניהם, אבי ואמי.
ואחר כך החגיגות ה"מוסדיות".
געגועים, זיכרונות ורגשי אשם.
מזדהה איתך, אומי יקרה.
זוכרת.
תודה ושנה טובה-טובה לך וליקרייך.