הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אני מודה לכם על התנחומים שקיבלתי, גם כאן אך בעיקר לתא דואר האישי שלי. יש בזה אלמנט מוזר בהחלט, מתן הודעה אישית בצורה ציבורית. גם בלוויה עצמה הרגשתי כך, וגם בשבעה. ולמען האמת, גם בחתונה שלי. הנה קורה לך הדבר הכי אישי שאפשר ופתאום מצטופפים מסביבך כל מיני אנשים זרים לצורך העניין. יש להניח כי לדת שלנו סיבות משלה להפיכת האינטימי לציבורי, וניתן להצביע על כמה ברכות בדבר. אני, בכל אופן, מעדיפה לבכות לבד. באשר ליציאה החוצה, נטייתי לאפיק הכתיבה.
מפעם לפעם, לאורך שנות המחלה של הוריי, שזה בערך חצי מחיי, תהיתי מי מביניהם יהיה ראשון. בנסיבות העניין, את רוב הסיכויים שמתי בצד אבי. ללא הרף, אימי נהגה להקריב את עצמה עבורו ומכאן ההנחה שגם אם מעשית כבר לא יכלה לטפל בו פיזית, מושגית היא לא תיתן לו להיות בחיים מבלי שהיא לצדו. עד כדי כך שכנעתי את עצמי בכל הסיפור הזה שכאשר היא עשתה את הקפיצה הראשונה למים, הייתי קצת גאה בה. רק אחר כך, זאת אומרת עכשיו, כשאבי הלך אף הוא לעולמה, הבנתי עד כמה הצעד הזה היווה מצדה מתן תמיכה בו – הלוויה עברה בצורה חלקה יותר ובלי הפרעות מיותרות, השבעה היתה קלה יותר. רק ה"אחר-כך" נראה הפעם קשה מלנשוא.
בלוויה של אמא שלי, אנשי החברה קדישא גירשו את הנשים כולל הבנות לרחוב הסמוך ומנעו מהן קרבה לקבר בעת הקבורה. אמנם נשארתי שם – לא יכולתי להשאיר אימי שם לבד עם כל הגברים האלה – ולזכותם ייאמר שבסוף נתנו לי להיות ולכל הפחות העלימו ממני עין וגם קדיש אמרתי והכל, אבל בה בעת נתקפתי בפניקה בקשר לאבא שלי וגמרתי בדעתי שכדי להימנע מכל סכנת גירוש, ללוויה שלו אני באה מחופשת לגבר, במעיל כבד וכובע גרב ומוטב עם זקן בכיס, ליתר בטחון.
כשאבי בחר בערב חורפי כדי למות בו הייתי בטוחה שבגלל זה. ללוויה אכן באתי מחופשת לגבר, במעיל ארוך וכובע גרב של בן זוגי כששערי הפרוע נדחף פנימה. רק את הזקן שכחתי לחטוף מסלסלת התחפושות כשיצאנו לדרך לקראת חצות הלילה. והנה, התבדיתי. הם היו בסדר גמור. לא גירשו לא את הנשים ולא את הבנות. אף קדיש אמרתי שם בקול רם, אם גם הפעם בחסות גיסי, וגם אם הפעם לא נחה דעתם, הם לא אמרו דבר.
למה? לא יודעת. אולי פשוט מדובר בצוות קבורה אחרת. אולי בכל זאת העתים השתנו. אולי חשכת הלילה, הירח האמפתי, השקט העמוק, עשו את שלהם. ואולי אמא שלי היא זאת שסללה את דרך והפכה לחלקה. בכל אופן, גם השבעה היתה קלה יותר. ידענו למה לצפות ומה עושים. החוויה היתה גם פחות מיגעת מבחינה נפשית והרגישה יותר כמו חגיגת חיי אבי, דבר שהתאים גם לאישיות החיובית שהיה.
גם התכוננו איכשהו לרגע הזה. כל כך ציפיתי לבשורה הנוראה שבמשך חדשים לא יכולתי לענות לטלפון ובשבועות האחרונות, עד כדי כך התרגלתי לקפוא מפחד כשצלצל, שהייתי נבהלת גם אם זה קרה בזמן שביקרתי אצל אבי עצמו. לא שאלמנט ההפתעה חסרה לגמרי גם הפעם אבל בתוך תוכנו ידענו שהרגע מתקרב.
באשר ל"אחר-כך", גם הוא לא אותו דבר. בפעם שעברה היה עוד אבא. עכשיו רק השקט העמוק נשאר.
אחותי מסבירה את הדברים אחרת. היא אומרת שקשה לאבד את ההורה הראשון — כי הוא הראשון, וקשה לאבד את ההורה השני – כי הוא האחרון.