גיל לכל עת

תמיד הרגשתי שגיל זה דרך נורא שרירותית להגדיר בן אדם – הנתון הזה איננו מספר מתי ימות האדם וכמה הוא בריא ואם הוא חכם או מתוחכם או מקומט או תמים ואף ילדותי. אבא שלי, שהיה במקרה גם מעריץ נלהב של איינשטיין, היה אומר כי גיל הוא עניין יחסי: כל מי שצעיר ממך בעשר שנים הוא צעיר; וכל מי שמבוגר ממך בעשר שנים הוא מבוגר. אך ייתכן והוא פספס כאן משהו, שהוא לא לקח בחשבון כמה גילאים יכול אדם להיות בו בעת.

קחו לדוגמא אישה כבת 39 עם ילדים משלה הניגשת לאחיין שלה כבן 30 העומד להתחתן ומחבקת אותו ומוצאת את עצמה מחבקת אותו כילד בן 4 רך ומנומש עם חיוך ביישני וטוב לב שהיה מוכן לקבל חיבוקים גם מדודה רבה אז בערך בגילי ומאז מתה מסרטן שכל כך אהבה אותו ודיברה עליו עם אחותה קטנה ממנה בשנתיים אמא שלי ופתאם גם אני רוצה לבכות כמו ילדתי בת השלוש שלרגע גילתה שהיא מחבקת רגל לא לה לא לי וגם אני בוכה. ואולי אני בכלל טועה, ויש פה בעצם יוצא מן הכלל, ולגעגועים לאמא פשוט אין גיל.