ביום שישי שמעתי את בתי מן האמבטיה, "בבקשה, אמא, אל תסרקי אותי היום, מספיק סבלתי." זה באמת היה שישי-שבת מוזרה, ללא אזור דמדומים שבין השלג והפסקות החשמל, ללא בית כנסת לרוץ אליו כדי להגיד קדיש על אבא שלי, וללא דוד מקס לבקר בבית חולים. דוד מקס הסתלק מן העולם בשבת שלפני הסערה, שעה קלה לאחר שהייתי אצלו. כשנכנסתי לחדר הוא היה לבד ואמרתי בפניו את השמע והמלאך הגואל ואדון עולם. בה' לי ולא אירא נכנס העוזר מסרי לנקה והתיישבנו זה מול זו לצדי הדוד מקס ולמדתי על האין-עונות שם, דמיינתי את הנהרות ובורות המים והנחשים והפילים והסברתי לו שהפילים באפריקה הם סיפור אחר, ענקים ממש ולא ניתנים לאילוף. הדוד מקס אהב מאד את הפילים האלה. אני מקווה שזה התאים לו בתור השיחה האחרונה.
כתוב יפה. נוגע.
זה התאים לו, אומי.
נכון, אני לא יכולה להיות בטוחה, אבל זאת ההרגשה שלי.
תודה! על פיסות החיים שאַת מעלה.